מה לעשות אם אמא לא תומכת? מה לעשות אם אמא שלך לא אוהבת אותך. "אמא מעולם לא אהבה אותי"

אני בקושי זוכרת את ילדותי עד גיל 8, למעט רגעים לא נעימים של כאבים פיזיים ממכות אמי, נפילות ומצבים נוספים בהם נפגעה נפשו של ילדי. אני לא זוכר יום אחד שמח.

אמא שלי גידלה אותי לבד, כשהייתי בן שלוש היא התגרשה מאבי האלכוהוליסט. אני הילד השלישי. אחי הגדול גדל אצל סבתי, אחותי נלקחה על ידי אבי, שלא שמרנו איתו על קשר בעתיד.

אמא עבדה הרבה, היא רופאה. היא תמיד חזרה הביתה עצבנית, היא הוציאה עלי את כל הכעס שלה. שערוריות יומיות, בהן השתתפה גם סבתי, במשך היום נאלצתי לסבול את סבתא שלי, ובערב אמא שלי, השפלות, גסויות, מכות... המילים שבלעדיה אני אף אחד ואין איך להתקשר. אותי, ואם היא תמות, אני אהיה בזבל. שהיא לא סידרה את חייה בגללי, אם היא הייתה מביאה גבר, אז המקום שלי היה במטבח בפינה על מחצלת. רק המקום שלי כבר היה במטבח על ספה מתקפלת, בגלל היעדר חדר משלי. לא יכולתי לישון עם סבתא שלי, שהולכת לשירותים בלילה בדלי ומתיזה לי שתן בפנים. ולא יכולתי לישון בחדר עם אמא שלי, שתמיד כועסת ולא ישנה עד מאוחר בלילה. באופן טבעי, ניסיתי לישון בחדר אחד, ואז בחדר אחר. אבל בסופו של דבר היא הלכה למטבח, ובמטבח ב-6 בבוקר היא קמה, מקומקום רועש וכו' לוקחים בחשבון. שנרדמתי לא מוקדם משלוש לפנות בוקר, חושב על החיים שלי, מתייפחת... ומטפח בעצמי שנאה, כעס וטינה.

עכשיו אני בן 23 ואני לא יכול לישון בלילה. אני מתעורר מהעבודה ועוד הרבה דברים חשובים... אבל גם עם כדורי הרגעה חזקים אני לא מצליח להירדם לפני 5-8 בבוקר... בגלל זה אמא ​​שלי מוכנה עכשיו לקרוע אותי לגזרים, שאני אעשה לעולם אל תהפוך לאדם נורמלי, עם עבודה, לוח זמנים, מצב נורמלי. אני עדיין לוזר בעיניה, עצלן, לא מסוגל לשנות את חיי אפילו בזוט כמו חלום.

בחזרה לילדות. גם בגן נראה לי שאני שונה מהשאר, אף אחד לא חבר איתי. אני לא יודע למה, אבל תמיד הייתי מתבודד. בבית הספר, עד כיתה ה', ישבתי לבד על השולחן האחרון וגם הייתי מנודה. אולי בגלל שהתלבשתי רע ונראיתי לא מסודר, אולי בגלל שכולם שמו לב לבעיות שלי. כולם ידעו שאם תפגע בי, אף אחד לא יתערב. לאמא לא היה אכפת, הייתה לה הרבה עבודה.

אבל אז לא הרגשתי כל כך רע, עדיין לא הבנתי את כל מה שצפוי לי, אבל כבר הייתה לי הרגשה שהכל משתבש, שמשהו רע מחכה לי בעתיד...

בכיתה ה' מצבה הכלכלי של אמא שלי השתפר, היא התחילה לקנות לי דברים יקרים וכו', רק עם יותר תוכחות. "תראה איך אני מנסה כמיטב יכולתי, ואתה, היצור, אל תלמד! אני אמות מעבודה כזו, ואתה תהיה בפח! המילים האלה תמיד בראש שלי.

אפילו קנתה לי משהו יקר ויפה, היא אמרה: "איפה את, פרה, סיכות השיער האלה? אתה תשבור אותם ביום הראשון". והוא עדיין קונה. "איפה אתה, חזיר, הז'קט הבהיר הזה, הוא יהיה שחור, אתה טמבל."

עכשיו אני ממעטת ללבוש עקבים ובארון הבגדים שלי אין צבע אחד מלבד שחור ...

האמור לעיל, כמובן, אינו הסיבה, אבל יש בזה משהו. רק אמא שלי, עכשיו כשאני בת 23, כבר צורחת ההיפך: "למה אתה, כמו גותי מתבגר, לובש את הבגדים השחורים ואת מגפי החיילים שלך? מי צריך אותך בבגדים כאלה? לך לקנות דברים אמיתיים! קח את הכסף שאתה צריך וקנה!"

אבל אני כבר לא צריך כלום. אני לא אוהב קניות. אני אוהב דברים יקרים ונעליים, אבל רק בסגנון שלי. הכל שחור ואגרסיבי.

מכיתה ה' הכל רק התחיל...

הבעיות במשפחה הצטרפו לבעיות בבית הספר. לא למדתי טוב. לא יכולתי ללמוד טוב יותר, הייתי כל הזמן בדיכאון. נראה לי שכל הכיתה שלי שונאת אותי ומנסה לפגוע בי איכשהו. אפילו היו מריבות...

כיתות ז', ח', ט' - גיהנום צרוף. בבית, מכות ושערוריות עקב ציונים, בבית הספר, מכות והשפלות של תלמיד תיכון (בכיתה שלי, משלב מסוים, התחילו לפחד ממני ולא נגעו בי שוב). התחלתי להתאהב, כמובן, לא הדדית – ושוב כאב, ושוב אכזבה, לעג, השפלה. כמעט לא היו לי חברים, ואם כן, הם השאירו אותי בסכנה הראשונה שהם יתחילו להפיץ ריקבון בדיוק כמוני, בגלל התקשורת איתי.

היו הרבה מריבות, פשוט לקחו אותי אחד מאחורי בית הספר והיכו כמה אנשים, הסיבות היו שונות - הלכתי למקום הלא נכון, לא אמרתי את זה.

באיזשהו שלב, נקראתי ל"סטרלקה" הבאה כדי להכות, והם קראו להרבה אנשים במילים "בואו ותראו איך נדחס לה את הפנים". באתי כמו תמיד. היה לי חבר איתי. אני לא יודע אם היא הלכה איתי כתמיכה או סתם מתוך רחמים.

הבחור שאהבתי באותו רגע הגיע לשם, הוא היה יותר בצד של האויבים מאשר בצד שלי. והנה השאלה הסטנדרטית: "מה תעשה אם אדחוף אותך עכשיו?" אני רוצה לומר שאכה אותך בחזרה. נמאס לי פשוט לעמוד ולסבול הכל, מול כל כך הרבה אנשים. נמאס לי להיות הצעצוע המצליף והלועג שלך.

חברה קראה את זה בעיניי ונענעה בראשה: "תענה שלא תעשה כלום. אין צורך. אל תעשה זאת". ועניתי שגם אני אדחף וארביץ לה.

תוך פחות משנייה אחרי התשובה שלי כבר עפתי עם הגב לאספלט. מישהו תפס אותי מאחור, אם לא היה תופס אותי הייתה מכה חזקה בראש על האספלט... אני מיד מנסה לברוח מידיו של מי שתפס אותי. אבל הם שומרים עליי. הם צוחקים על זה שעפתי משם כמו בובת סמרטוטים ממכה בחזה. אני לא זוכר יותר... איזושהי שיחה, ועכשיו כבר הייתי בריב עם אחד מהם... נלחמתי בכל הכוח... לא ראיתי כלום, רק הרבצתי לה ו הכה אותה בכל הכוח. היא צרחה לי שאשחרר אותה. לזה המשכתי להכות אותה עוד יותר. נראה לי שכל הקהל נתקל בי, והתחלתי להכות עוד יותר חזק... אבל כפי שהתברר, שני בחורים מבוגרים ניסו לקרוע אותי מצד אחד שלה, ועוד שניים ניסו למשוך אותה החוצה של הידיים שלי מהצד השני. נשלף החוצה. נסוגתי. הייתי חולה. בפה כאילו זרועים חול. אני לא מבין כלום... או שאני עומד, או שאני נופל... ומילותיו של חבר: "סיימת. רק אני מבקש ממך לא ליפול, לעמוד. אחרי זה, אף אחד לא יגע בך. רק תעמוד שם, אל תיפול".... הם ניגשו אליי ושאלו אם הכל בסדר איתי והאם אתדווח במשטרה... ברור שלא...

הבחורה ההיא הסתירה אז את המכות על פניה בשערה במשך זמן רב... אני לא אוהבת ריבים, אבל לא הייתה לי ברירה. למרות שעדיין רציתי להרוג אותה במשך זמן מה, הייתה תחושה של חוסר שלמות... אבל נגררתי... אף אחד אחר בעיר שלי לא נגע בי.

אולי הגיע הזמן לעבור לניסיונות התאבדות.

אני לא זוכר בדיוק מתי עשיתי את הראשון...

אולי הייתי בן 13 או 14.

והסיבה הייתה מריבה עם אמא שלי. שרשרת זהב עם צלב הייתה חסרה בבית. אמא האשימה את החברים שלי שבאו לבקר, מה שהכחשתי. והיא ענתה: "אם זה לא היה החברות שלך, אז אתה בעצמך גנבת את זה ובזבזת את הכסף על סוג של בידור." לא האמנתי למשמע אוזניי. האשימו אותי בגניבה מאמי שלי, שנותנת לי כסף, מאכילה אותי ומלבישה אותי. חי עם זה, אני חוזר הביתה בפחד, אם רק לא הייתה שערורייה הבאה. ואז - לגנוב את השרשרת, לדעת מראש איך זה ייצא לי?

אני עדיין זוכר את גוש הטינה בגרוני על האשמה זו. וחשבתי, אם יש לך דעה כזו עלי, אז אני לא צריך לחיות.

לקחתי ערכת עזרה ראשונה ואספתי חופן (הוסר כדי לספק את רוספוטרבנדזור - עורך), 40 חתיכות. היא ניגשה אל המראה, הציצה לתוך עיניה המוכתמות מדמעות במשך זמן רב, בולעת טינה. נפרדתי מעצמי ושתיתי. הלכתי לישון בביטחון מלא שלא אתעורר. אבל למחרת בבוקר התעוררתי כאילו כלום לא קרה.

והיא זכרה את החזון שלה, שהיה עוד לפני כן, בגיל 11. היא שכבה על המיטה, או נרדמה, או סתם חשבה על משהו. עכשיו אני אפילו לא זוכר אם העיניים שלי היו פקוחות. שמעתי קול, של אישה, אבל משהו בתוכי ידע שזה לא קול אנושי, אלא ישות הרבה יותר גבוהה. בנוסף לקול, כדור אש הסתחרר מול עיניו. ויאמר הקול: "למה אתה רודף אחרי המוות? יש בך משהו קטן וטוב, תחיה בשבילו, תזכור אותו”. אני עדיין לא מבין על מה הקול דיבר.

הניסיון השני היה בכיתה ט'. הייתי בן 15. והאהבה הלא הדדית הזו, רק בשביל הבחור שהיה במאבק, בה לא נתתי לעצמי להיעלב.

באותו רגע כבר הבנתי איזה (הוסר כדי לספק את רוספוטרבנדזור - עורך) אני צריך לשתות ובאיזה כמות בדיוק כדי לא להישאר בחיים. בתים תמיד היו חזקים (מחק - עורך) בגישה חופשית אליהם. כפי שאמרתי, אמא שלי רופאה. והפעם המטרה הייתה (נמחקה - עורך). אני לא אכתוב אילו, זה מיותר כאן.

הסיבה לניסיון ההתאבדות השני הייתה לא רק הוא. זה היה דחף, זרז, כמו כל שאר הגורמים כביכול שלאחר מכן. והבנתי את זה. וידעתי שעל ידי פתרון בעיה אחת, החיים שלי לא ישתנו. כבר ידעתי בוודאות שאני לא רוצה לחיות.

בחדר אחד נמצאת סבתא עיוורת זקנה שלא רואה דבר ולא חושדת בכלום. אני בחדר השני. אמא בתפקיד. יש לי את כל הלילה לרשותי, והזמן הזה מספיק כדי שהלב שלי יפסיק ולמחרת בבוקר נמצאתי קר. בידיים של 5 צלחות של 10 (נמחקו - עורך) בכל אחת, אני מוציא את ה-10 הראשונות ושותה... אני מתחיל לפתוח את ה-10 השניות... שיחת טלפון. זה חבר. לא יכולתי יותר ונפרדתי ממנה. היא הבינה מה העניין וניסתה לדבר איתי ולהאריך את הזמן. אפילו ביקש מהבחור הזה להתקשר אליי. והוא התקשר. הוא פשוט שתק בטלפון... ועם השקט הזה נרדמתי מ-10 משקאות (נמחק - עורך)...

אמא הגיעה למחרת. הבין מה העניין. העלה אותי בצרחות ועוד שערורייה. אליו קפצתי ורצתי לחדר של סבתי, בו לא הייתה סבתא (היא ניסתה להרגיע את אמי), סגרתי את הדלת במנעול ונרדמתי. אף אחד לא נגע בי יותר מיממה... הם דפקו, ניסו לפתוח את הדלת. לא התעוררתי, התעוררתי מצעקות ודפיקות שהגיע הזמן לפתוח את הדלת, פתחתי אותה. אבל עדיין לא הייתי בראש של אדם מתאים.

אמא לקחה אותי לבית החולים. יש שטיפה, טפטפות, תחושת בושה, תיעוב עצמי. ואז הלעג של כולם, הניסיון שלי הופץ על ידי שמועות מהחברים שלי. הם באו לראות אותי בבית החולים, אבל נראה לי שהם באו יותר כדי לראות בזה מחזה, ולא בשביל הזדהות.

אני מרבה (מחק - עורך) מושיט את עצמי, בגיל 22 כבר עברתי לרגליים כדי שלא ישימו לב בעבודה (מחק - עורך).

זה העיף אותי. אהבתי לפגוע בעצמי, אהבתי דם.

בגיל 19 הייתה התקופה הקשה ביותר. פספסתי שנתיים מחיי כי הכל היה בסדר... רק שנתיים מתוך 23. אהבתי וזה היה הדדי. האהבה הזו לוותה בסמים דיסוציאטיביים, בידור, לימודים, עבודה וכו'... אני לא רוצה לדבר על זה בפירוט. נפרדנו... וזה הסוף.

חצי שנה אחרי הפרידה ניסיתי לחיות כאילו כלום לא קרה, חרקתי שיניים מהכאב של אובדן האדם שכל כך אהב אותי ושאהבתי. מי נתן לי יותר אהבה בשנתיים ממה שאמא שלי יכולה לתת בחיים...

שישה חודשים של חרדה בלתי נגמרת. חתול יושב לי בכל פינה בחזה ומפרק אותי מבפנים כל שניה בחצי השנה הזו. סיוטים. אני מתעוררת וצועקת מהאימה ממה שראיתי, רגליים כרותות, ידיים, ראשים בחלומות שלי. הרג מתמיד. אפשר היה להפוך את החלומות שלי לסרט אימה. לנגד העיניים תמיד תמונות איומות. קראתי להם מצגות. אתה עוצם עיניים והולך. מפלצות, אנשים, יצורים מוזרים... פרצופים, חיוכים מרושעים... זה שיגע אותי.

פניתי לפסיכיאטר לעזרה. הציעו לי ללכת לבדיקה למשך שבועיים. התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה הכל. בתגובה, עוד שערורייה ואי הבנה. "אתה יצור, אני נותן לך כסף כזה. אתה לומד וממציא לעצמך מחלות. לך לעבודה ממזר והכל יעבור!!! אם אתה מתגעגע לבית הספר ותלך לבית החולים, אתה יכול לשכוח מהעזרה שלי!"

לא הלכתי לישון. חרקתי שיניים וניסיתי להמשיך ללמוד... (מחק - עורך) הידיים שלי, איכשהו שחררתי את השדים שלי... התחילו בעיות לב חמורות, קראו לי אמבולנס ממש בבית הספר. והכל כאחד שלח אותי אחרי הקרדיולוג לנוירולוג, לברר את מצבי. והנוירולוג כבר לפסיכיאטר. אבל הייתי צריך אשפוז, אבל לא יכולתי, אחרת תהיה שוב ריב עם אמא שלי... למרות שלא למדתי יותר. לא יכולתי ללמוד, הידיים שלי רעדו, האישונים שלי התרחבו כל הזמן (עדיין לא לקחתי תרופות נוגדות דיכאון באותה תקופה). זה היה כאילו הייתי במתח גבוה, כמו חוט חשוף - גע בו ואני אקרע לגזרים.

וכך זה קרה. כל המצב הזה הייתי מלווה על ידי חבר... ואז הוא פשוט פחד להסתכל על הכל והוא הלך... המראה היה ממש מפחיד... חתכתי את עצמי, פיזרתי מלח על הפצע ושפשפתי אותו כדי ליצור זה כאב יותר, אבל ולו רק כדי להטביע את החרדה בפנים, אם רק החתולים בפינות נשמתי היו נעלמים לשעה לפחות...

חבר נבהל מהעיניים שלי. למען האמת, גם אותי הם הפחידו. 24 שעות ביממה מורחבים אישונים. העיניים ענקיות, כל כך כועסות, אומללות ובו בזמן הרוסות מהמאבק עם עצמן. חיוך ערמומי מבעד לדמעות... אני אמות בכל מקרה... אעזוב... אני אתאבד.

החבר לא עמד בזה ועזב...

באותו ערב ביקשתי ממנו טובה ללכת איתי לבית הקברות לקבור את עצמי.

קמתי בבוקר במחשבה שעלי להשאיר בבית הקברות את החלק הזה שבי שרוצה למות. עדיין היה בי חלק שרצה לחיות ופחד מהמוות. החלק הזה תמיד איתי.

אנחנו הולכים. ביליתי הרבה זמן בחיפוש אחר מקום ולבסוף מצאתי אותו. בראש שלי כבר היה טקס שעלה בראשי בבוקר (אני לא יודע איפה, כבר התעוררתי עם המחשבה הזו). (תיאור הטקס המושלם נמחק על ידי העורכים.) במשך השעתיים הראשונות הייתה איזושהי אופוריה, תחושת חופש. נפרדנו בשקט מחבר, והלכתי הביתה.

שעה או שעתיים לאחר מכן, הם שינו אותי. לקחתי סכין גילוח וחתכתי את ידי בארבעה מקומות. הרבה, הרבה דם. אני יושב בבריכה של דם שלי (בדיוק איך שדמיינתי את זה חודשים קודם) מכוסה בדם, אבל באופוריה... לא מרגיש כאב, כלום... כמו ילד בערימת צעצועים. מרחתי את עצמי בדם וצחקתי... זה היה היסטרי. החבר חזר. הוא ניסה להזעיק אמבולנס. לא אפשרתי, אמרתי שפשוט אברח ואז תמצא את הגופה שלי ברחוב. הוא פשוט חבש אותי, עצר את הדימום... כל הלילה.

בבוקר התעשתתי. אני לא זוכר טוב, אבל, לפי הסיפורים שלו, ישבתי, התנדנדתי, הסתכלתי על היד שלי וחזרתי על אותו הדבר - "אני רוצה שהיד שלי תהפוך להיות זהה. והלכנו לחדר המיון לתפור את זה. 20 תפרים. גידים מנותקים שהחלימו הרבה מאוד זמן וכואבים מכאבים...

אחר כך התקשרתי לאמא שלי, והתחננתי לרשותה ללכת לבית החולים, כי הבנתי שמי שעשה את זה אתמול יכול לחזור אלי בכל רגע.

בית חולים, שיקום שלושה חודשים, תרופות נוגדות דיכאון, תרופות הרגעה, פסיכולוגים. ועדה רפואית...

היא יצאה כמעט ללא תסמינים. אבל כל המחשבות נשארו בפנים.

שנתיים לאחר מכן, ניסיון נוסף... שנתיים של מאבק בדיכאון ללא הועיל ועוד דחיפה... ושוב ניסיון... לאחר 6 שעות מצאו... החייאה, ללא דיבור, ללא הסכמת בית חולים פסיכיאטרי , היה ניסיון שני, לא היה זמן ... הפסיק. התעשתתי כעבור שלושה ימים... וזהו... וריקנות... ריקנות נוראה...

אני לא רוצה למות יותר. החלק האפל שלי בי עדיין מצייר בראשי תמונות של מוות, כל יום... אבל אני רגיל לזה. אני כמעט מתעלם מזה....

אבל אני כבר לא. אחרי הפעם האחרונה, משהו התהפך פנימה. משהו או מישהו בי שידע לאהוב, לסבול, להרגיש כאב או עונג, עזבו אותי. עכשיו אני לא יודע מה יקרה אחר כך. אני פשוט לא רואה את העתיד שלי בחצי השנה הקרובה... ואפילו קדימה, להגשים את החלומות שלי... ואני עושה את זה אוטומטית... אני לא מרגיש את הטעם של ניצחון על המוות, על עצמי. שום דבר לא נותן הנאה. במאבק איבדתי חלק מאוד חשוב מעצמי. החלק שהיה אחראי על רגשות ורגשות. שהיה לו הזדמנות לעבור הכל ולהיות מאושר. ועכשיו אני רק חתיכת בשר, עם צלקות וזכרונות. לילדה שרצתה לחיות נמאס מהמאבק האינסופי... היא ויתרה... עזבה... לוקחת איתה הכל. ובלעדיה, אני כלום. אני אפילו לא יכול לקבל את ההחלטה לעזוב או להישאר.

עדיף להרגיש כאב מאשר להרגיש כלום.

אל תנסה להתאבד. אולי תצליח, אבל תישאר כאן... במצב נפשי אפילו יותר נורא ממה שהיה ברגע שבו החלטת לסיים את הכל.

כשהיינו ילדים או בני נוער, כולנו עשינו דברים מטופשים שלאחר מכן התנצלנו בפני ההורים שלנו. אם אתה עכשיו בגיל הזה ואתה באמת רוצה לעשות משהו שיעצבן את ההורים שלך, המאמר הזה הוא בשבילך. אחרי שתקראו אותו, תלמדו איך לקבל סליחה מאמא שלכם אם עשית דברים מטופשים. למרבה הצער, לפעמים המילה הפשוטה "סליחה" אינה מספיקה כדי לקבל מחילה. עם זאת, עדיין ניתן לקבל את הסליחה הרצויה. בקש מאמא שלך סליחה, התייחס אליה בכבוד והיה טוב. בזכות זה, אמא בהחלט תסלח לך.

שלבים

מצטער בכנות

התנצל בפני אמא שלך באופן אישי.אל תשלח את התנצלותך בהודעת טקסט או במייל. לדבר עם אמא שלך במצב מתוח יהיה קשה, כמובן, אבל זה יראה שמילות ההתנצלות שלך כנות.

תהיה כנה.דבר בטון מכבד, ברור וברור. אם תמלמל משהו מתחת לנשימה שלך, סביר להניח שאמא שלך לא תאמין בכנות שלך.

• אם אתה לא יודע איך להתחיל, נסה לומר משהו כמו: "אני מצטער שהרגזתי אותך. לא הייתי צריך להיכנס לריב. אעבוד על עצמי ואנסה להיות אדם טוב יותר. אני מקווה אתה תסלח לי."

1. תגיד את האמת.אולי תתפתה לשקר לאמא שלך, אבל תאמין לי, זה לא שווה את זה. אתה יכול להחמיר את המצב. אם אתה נתפס משקר, אתה לא יכול לחמוק מעונש. יהיה לך יותר צרות ויהיה לך קשה לקבל את סליחתה של אמך.

   אל תדבר עם אמא שלך כשהיא כועסת.תן לרגשות לשקוע. פנה אליה מאוחר יותר כשהיא תירגע ותתקרר קצת. והכי חשוב, אל תתווכח, זה רק יחמיר את המצב.

   בחר את הזמן הנכון.אל תנסה לבנות מערכת יחסים עם אמא שלך בזמן שהיא עושה משהו, כמו לבשל ארוחת ערב. פנה אליה כשהיא פנויה ושאל אם אתה יכול לדבר איתה.

   • תהיה מוכן להבין את אמא שלך אם היא לא רוצה להקשיב לך. אולי היא לא תרצה לדון איתך בנושא הזה. חכו קצת, ושוב פנו אליה במילות התנצלות.

2. אל תחכה יותר מדי זמן.זכרו, לכל דבר יש את הזמן שלו. אם אתה מחכה יותר מדי זמן, אולי לאמא שלך נראה שאתה לא מתבייש במה שעשית.

   תקשיב למה שהיא אומרת.הקשיבו לה היטב ונסה להבין את נקודת המבט שלה, מדוע היא חושבת שטעית. אם אתה מבין מדוע הפעולה שלך פגעה בה כל כך, תוכל לקבל את סליחתה. נסה לשים את עצמך במקומה. היא רוצה שתגדל להיות אדם אחראי, ולכן היא מאוד נסערת כשאתה פועל בניגוד לציפיותיה.

   אל תזכיר את פעולות העבר בשיחה עם אמא.אל תזכיר מה אחיך עשה בעבר או מה קרה לפני כמה חודשים. אתה רק תזכיר לה אירועים לא נעימים אחרים ותכעיס אותה עוד יותר.

   • לדוגמה, אל תגיד, "אבל לא הענשת את אחותי בשבוע שעבר על שחזרה הביתה מאוחר! למה אתה כועס עלי ולא עליה?" אזכור אירוע עבר רק יחמיר את המצב. במקום זאת, נסה לומר, "אני יודע שאתה כועס עליי, ובאמת שלא הייתי צריך להיות בבית כל כך מאוחר. אני באמת מצטער שעשיתי."

3. אל תמציא תירוצים.תירוצים מערערים את כנות ההתנצלות שלך. בכך אתה מראה שאתה מעביר את האשמה על מישהו או משהו אחר. אתה חייב להודות במה שעשית לא בסדר אם אתה רוצה שאמא שלך תסלח לך.

   • לדוגמה, אל תגיד, "ולא חזרתי כל כך מאוחר. פשוט לא יכולתי להשאיר את החבר שלי לבד." במקום זאת, אמור את הדברים הבאים: "אני יודע שהגעתי באיחור ואני מצטער. בפעם הבאה אני נזהר יותר מהזמן ולא אחזור על אותה טעות".

4. נסה לתקן את הטעות.הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לנסות לתקן את המצב.

   • לדוגמה, אם אתה שובר משהו, נסה לתקן את הדבר השבור. אם אתה צועק על אחותך, תהיה אדיב כלפיה.

5. סליחה בכתב.עצה זו עשויה להתנגש עם העצה הראשונה במאמר זה, "התנצל בפני אמא שלך באופן אישי", אבל אתה יכול להתנצל בכתב בנוסף להתנצלות אישית. אין לשלוח הודעה במייל או בטלפון. כתוב מכתב ביד שאומר שאתה מאוד מצטער על טעותך ואל תחזור עליה בעתיד. כדי לכתוב פתק ביד, אתה צריך זמן לחשוב. סביר להניח שאמא תעריך את המאמצים שלך. אם אתה מצייר טוב, אתה יכול לצייר משהו שיגרום לרגשות נעימים באמא שלך.

   • אתה יכול לכתוב פתק כזה: "אמא יקרה, אני יודע שאת מאוד כועסת שנכנסתי לריב עם אחותך. אני יודע שאת באמת רוצה שיהיה לנו קשר חזק עם אחותך. אני אוהב אותה, אפילו למרות העובדה שלפעמים היא ממש מעצבנת אותי. אני מבין שאני מבוגר ממנה ולכן אני לא צריך להגיב כשהיא מנסה לעצבן אותי במיוחד. בנוסף, כדי לקיים קשר חזק עם מישהו, אתה צריך ליישם מאמצים . זה יועיל לי בחיי העתידיים. אעשה כמיטב יכולתי ליצור קשרים עם אחותי ולשמור איתה על מערכת יחסים שלווה. אני אוהב אותך מאוד ומקווה לסליחתך. באהבה, בנך".

6. הבינו שסליחה לוקחת זמן.לפעמים, אמא יכולה לסלוח לך מהר מאוד, אבל במקרים מסוימים זה עלול לקחת זמן. למעשה, על פי פסיכולוגים, ישנם שלבים של סליחה. אמא יכולה להכחיש את מה שקרה, להרגיש כועסת וגם מדוכאת. אז היא יכולה לקבל את המצב ולסלוח לך. אל תצפה ממנה לעבור את כל השלבים לעיל. המטרה שלך היא לעבוד על עצמך כדי לקבל את הסליחה שלה ולרכוש את האמון שלה.

   זכור שגם אמא שלך לא מושלמת.יש לה גם את הזכות לטעות. לכן, היא עשויה לכעוס עליך יותר ממה שמגיע לך.

   • לפעמים אמא יכולה להיות מוטרדת מסיבות אחרות. ייתכן שהמעשה שלך הוא רק חלק ממצב הרוח הרע שלה. בדיוק כמו שאתה יכול להוציא את הכעס שלך על אחותך הקטנה, אמא יכולה להיות המומה אם היה לה יום או שבוע רעים.

תראה כבוד

1. הראה שאתה מקשיב.כשאמא שלך מדברת איתך, הקשב היטב ואל תהיה גס בתגובה. תודו שטעית, ויש לה את הזכות לנזוף בך על מעשהך.

   אל תתעלם ממנה.היא רוצה לעזור לך. אם אמא שלך רוצה לדבר איתך, קח את הזמן להקשיב לה. היו מוכנים להגיב לה והקפידו להקדיש זמן להרהר בדבריה. אתה יכול להרגיע אותה בסוף השיחה שלך שאירוע כזה לא יחזור על עצמו. זה יאפשר לאמא שלך לדעת שההתנצלות שלך כנה.

   דבר בטון מכבד.כשאתה עונה לשאלות של אמא, עשה זאת בצורה מכבדת. תענו ברוגע ובכנות.

   • לדוגמה, אם אמא שלך שואלת, "על מה חשבת כשעשית את זה?" אל תענה בציניות, "אני בטח אידיוט ולא ידעתי מה אני עושה". אתה יכול לומר, "אני לא חושב שחשבתי לפני שהחלטתי. בפעם הבאה אהיה יותר הגיוני".

2. קבל את העונש.זה יראה שאתה מכבד את ההחלטה של ​​אמא שלך.

3. תתנהג כמו מבוגר.אל תהיה גס רוח ואל תשתמש במילים פוגעניות. אל תרקעו ברגליים ואל תטרוק את הדלת. אתה רק תחמיר את המצב. אמא תכעס עליך עוד יותר, ואתה תתחרט על מה שעשית.

   • בנוסף, אמא תעריך שאתה מתנהג כמו מבוגר ותסלח לך הרבה יותר מהר.
   • אם אמא אומרת: "אתה רק מדבר, אבל אתה פועל אחרת!" אל תתווכח. הסכימו עם זה ובקשו ממנה לעזור לכם להפוך לאדם טוב יותר.

• אתה לא צריך להימנע מאמך אם עשית משהו רע. עם זאת, אם היא מאוד כועסת עליך ולא רוצה לראות אותך, תן לה להיות לבד לזמן מה.
• גייס את תמיכת אביך או האחים שלך. לפעמים הם יכולים לדבר עם אמם ולבקש ממנה לסלוח לך.
• לעולם אל תצעק על אמא שלך.
• אם ביצעת מעשה שאתה מתחרט עליו, אל תבכה, דמעות לא יפתרו כלום. במצב זה, עדיף להראות עם הפעולות החיוביות שלך שאתה מוכן לשנות. אמא שלך בהחלט תבחין בשינוי. כמו כן, הקפד להתנצל בפניה. למרות שאולי היא לא מאמינה לדבריך, היא רוצה לשמוע ממך בכל מקרה. וזכור, מעשים תמיד מדברים חזק יותר ממילים. אז תעבוד על עצמך!
• זכור, אמא אוהבת אותך. תגיד לה שגם אתה אוהב אותה.
• אל תתאפק. אחרת, תצטרך לחכות הרבה מאוד זמן לסליחה.
• אם עשית משהו לא בסדר, דבר עם אמא שלך על זה! זה יעזור לה להבין את נקודת המבט שלך.
• תהיה מנומס כלפיה.
• אל תעזוב בהתקף כעס. דבר עם אמא.
• תן לה מתנה או כתוב כרטיס התנצלות.
• אם אתה מבקש סליחה, אל תגיד "אני יודע שאתה כועס עליי". זה כמו להגיד, "ככה אתה מראה שאתה לא אוהב אותי". המילים האלה ירגיזו אותה עוד יותר. במקום זאת, אמור, "אני יודע שאתה מאוכזב ממה שעשיתי. בבקשה סלח לי. האם אתה יכול לעשות את זה?"
• עזור לה כשהיא צריכה את זה. הקפד לעזור לאמא שלך עם מטלות הבית. בכך תראה שלמדת לקח חשוב מהמצב.
• לכו ביחד למקום האהוב עליכם בו יהיה לכם קל לסלוח אחד לשני, למשל, זה יכול להיות חוף הים.
• תעשה מה שמשמח אותה. היא בהחלט תעריך את זה.
• אל תגיד מילים סליחה לעתים קרובות מדי. זה יכול לגרום לה לכעוס והיא לא תאמין למה שאתה אומר.
• אם אתה מרגיש שאמא שלך נוזפת בך לעתים קרובות מדי, דבר איתה על זה. כמובן, אתה לא רוצה שאמא שלך תתעצבן, אבל במקרה זה, דיבור יכול לעזור לשפר את מערכת היחסים שלך.
• למשל, אם אכלתם מנה של מישהו, הכינו אותה ותן אותה למי שהיא מיועדת לו.
• עשה או קנה לה משהו כדי להתנצל על ההתנהגות הרעה שלך. זה יראה שאתה מאוד מוטרד ממה שקרה.
• אל תפריע לה אם היא עדיין מדברת.
• הישאר רגוע כשאתה מדבר איתה.
• אם אתם מתווכחים על משהו לא משמעותי, כמו מי הולך ראשון לשירותים, תגיד לאמא שלך שאתה ממהר. אם זה לא עובד, תן לה את המושב שלך.
• סליחה, אבל אל תגזים.
• עזור לאמא שלך להסתובב בבית על ידי עשיית דברים שהיא לא מבקשת ממך לעשות. עם זאת, הקפד לגרום לה לשים לב למעשיך. היא בהחלט תחייך, אולי בלי לומר דבר. אבל אם לא, כמו לשטוף כלים, לשאוב אבק, לכבס את הבגדים, היא עדיין תכעס עליך.
• תן לאמא שלך מתנה.
• ודא שהיא לא כועסת מכל סיבה אחרת.
• בקש מאמא שלך לא לדון במאבק שלך עם בני משפחה אחרים.
• תן לאמא קצת זמן להירגע. בהמשך תוכל לגשת ולדון איתה בבעיה.
• אל תבקש ממנה כלום במשך כמה ימים.
• אם אתה מתווכח... אל תצעק. שמור על קור רוח. חכה שאמא תיתן את דעתה, ואז תוכל לענות לה.

אם משהו לא מתאים לנו מאוד במערכת יחסים עם גבר, אנחנו יכולים לומר בכל עת: "סליחה, אבל כאן דרכינו מתפצלות". כמובן שזה לא יהיה קל, אבל כמו שאומרים, אנחנו לא צריכים להיות ליד אלה שאנחנו לא צריכים. כך גם לגבי חברים שמשום מה מפסיקים להיות חברים: מחלקם אנו מתרחקים בהדרגה, עם אחרים אנו מנתקים כל קשר במהירות הבזק.

אבל יש כאלה בסביבה שלנו שתמיד יהיו שם, למרות אי הבנות וקונפליקטים. אנחנו מדברים על קרובי משפחה, כלומר האם היחידה והאהובה ביותר.

123RF/ocsaymark

למרבה הצער, לא לכולם יש יחסי אמון עם אמם. לפעמים נוצרים קונפליקטים באשמת הבת, לפעמים האם אשמה, אבל עדיין לעתים קרובות יותר שתיהן עושות הכל כך שבהמשך קשה להיות באותו חדר.

במקרה זה, גם האם וגם הבת סובלות. הראשונה מאמינה שלא ראויה היא זוכה בזו אחר זו סטירת לחי מהאדם לו התמסרה כולה, והשנייה בטוחה שהיא עושה הכל נכון ואמה פשוט לא מבינה אותה. האם ניתן לתקן מערכת יחסים עם אמא כאשר נראה שהם נמצאים במבוי סתום? אנו ניתן לכם כמה טיפים שיעזרו לכם לחזור להיות ביחד עם האדם היקר ביותר, תוך השארת מריבות אינסופיות מאחור.

אל תשכח עם מי אתה מתווכח

לפעמים אתה נכנס לזעם ומתחיל לזרוק את המילים הכי לא נעימות לעבר העבריין. עם זאת, חשוב מאוד לזכור מי בדיוק עומד מולך כעת. זה דבר אחד להתווכח עם עמית לעבודה או חבר שאתה לא יכול לסמוך עליו, ודבר אחר לגמרי עם אמא שלך. לא משנה כמה נדוש זה נשמע, אבל האדם הזה לא רק נתן לך חיים ביום ההולדת שלך - הוא היה שם ברגעים הכי קשים, עזר לך לקום כשנפלת מנדנדה או מתלת אופן, נשף על שפשופים וחבורות, עשה לא לישון בלילה, כשהיה לך חום, והיה מוכן לוותר על חייו שלו עבורך במידת הצורך.

123RF/evgeny Atamanenko

כן, עכשיו אתה מסתכל על אמא שלך, ונדמה לך שמולך רק עריץ עקשן שאפילו לא מנסה להבין אותך, אלא רק דמייני שהעריץ הזה פתאום ייעלם. היא כבר לא צעירה ואולי תזדקק לעזרה בדיוק כמו שהיית כשהיית קטן.

אז זכור תמיד עם מי אתה מתווכח ובחר את המילים שלך בקפידה. ראשית, יבוא זמן שבו לא תוכל לסלוח לעצמך על חלק מהם. ושנית, בהיותך סלקטיבי יותר בביטויים, תוכל להחליק את הפינות החדות ממילא.

תפוס את מקומה

אל תחשוב שקשיי החיים רודפים רק אותך, גם לאמא שלך יש הרבה מהם. כמובן, יש הרבה סיבות להופעתם של קונפליקטים בין אם ובת, אבל הרוב המכריע של הפסיכולוגים מבטיחים שחוסר שביעות רצון אימהי מהחיים של האדם הוא לעתים קרובות מאוד בבסיס. אולי אמך פעם עזבה את בעלה, ועכשיו יש לה בעיות בריאות רציניות. כאן אתה אוהב את זה או לא, אבל מדי פעם תוציא את הכעס שלך על יקיריהם. לעולם אל תשכח שאמא היא לא רובוט. מדובר באדם עם מחשבות, חוויות, בעיות ופחדים משלו. אולי כדאי לבחור את הרגע הנכון ולדבר איתה מלב אל לב?

דבר

למרות העובדה שהסכמנו להגן על רגשותיו של אדם אהוב, נבהיר שלא כדאי להשתיק את התלונות, במיוחד שאמא כנראה מספרת לך על כל מה שלא מתאים לה בך. נסה להביע את חוסר שביעות הרצון שלך, פשוט הצג אותו בצורה חיובית יותר. במקום "אתה אף פעם לא מקשיב לי, לא אכפת לך בכלל איך אני מרגיש!" אתה יכול להגיד "בבקשה תקשיב לי, אני בטוח שתבין אותי", ואת המשפט "כמובן, יש לך את הבת הכי נוראית בעולם!" עדיף להחליף אותו ב"השבחים שלך חשובים לי מאוד".

123RF/יעקוב פילימונוב

מאוד חשוב לה לדעת שאתה צריך אותה בדיוק כמו לפני 20 שנה. לכן, אל תשכח להתייעץ עם אמך כיצד להכין סלט זה או אחר או להסיר כתמי יין אדום מחולצה לבנה. ראשית, העצה של אישה שברור שיש לה יותר ניסיון בעניינים האלה ממך תעזור לך באמת. ושנית, אמא שלך תראה שמעולם לא חשבת לשכוח ממנה, שהיא עדיין אותה אישה חכמה ונפלאה בעולם בשבילך. בנוסף, אם אתה יודע שיש לה חולשה למוסר, מוטב שתבחר בעצמך את הנושאים למוסר אלה.

123RF/Vadim Guzhva

תתעניין בחייה

אנשים מבוגרים חווים באופן חריף במיוחד חוסר תשומת לב לעצמם מצד יקיריהם. לכן שיחה מנכד מעיר אחרת היא סיבה מצוינת להתפאר בפני החברות שלך.

היו קשובים יותר לאמא שלכם: התעניינו בשלומה, בואו לבקר, הביאו במתנה את הממתקים האהובים עליה, וכשקונים את הדברים הקטנים שאתם צריכים במשק הבית לביתכם, אל תשכחו לפעמים לקנות משהו בשבילה.

אתם תראו, יחס עדין ואכפתי כזה ימיס בסופו של דבר את הקרח ביניכם, ותוכלו לקיים פגישות ללא תוכחות ושערוריות.

שלום. יש לי חלום, או יותר נכון מטרה, ואני באמת שואף למטרה הזו. אבל, אני מפחדת לספר לאמא שלי על המטרות, החלומות, המחשבות שלי, כי בכל פעם שניסיתי להגיד לאמא שלי משהו, היא לא הקשיבה לי, לא תמכה בי. אני מאוד אוהב ללמוד שפות שונות (אני יודע ארמנית, אנגלית, רוסית, אני לומד יפנית, קוריאנית, אוקראינית), ואמא שלי וקרובי משפחה שלי כבר החליטו בשבילי שאהיה מתרגם או מורה ואעבוד במקצועיות מקומות, אבל אני לא אוהב סוג כזה של עבודה, זה לא בשבילי. אני לומד שפות כי אני אוהב ללמוד על מדינות אחרות ולהיות מסוגל לדבר עם האנשים של אותה מדינה, אבל אני אוהב את הבמה, אני אוהב להיות במרכז תשומת הלב. רציתי להיות דוגמנית ביפן, אבל אמא שלי לא הסכימה, עכשיו יש לי מטרה לפניי - אני רוצה לעשות אודישן לאליל קוריאני, הרבה פעמים אומרים לי שיש לי קול טוב ושאם אני מתאמן שירה, זה יהיה טוב מאוד. אז, אני לא רוצה להגיד שיש לי קול ממש מעולה, אבל אני רוצה לתרגל שירה לפחות חודשיים ולשלוח בקשה לאודישן, אני מאוד רוצה לנסות, לנסות זה לא עינוי. לא סיפרתי לאמא שלי מה התוכניות שלי, רק היום אמרתי שאני רוצה לעשות שירה, אבל היא אמרה שלא. אני רוצה לעבור את הדרך הזו גם אם היא מאוד קשה, כי זה החלום שלי ויש לי כוח רצון, אם אציב מטרה, אני בהחלט אגיע אליה. אם אלך למטרה שלי, אבל הכל יהיה רע בסוף, לפחות אני אאשים את עצמי, ואם אמא שלי תאסור עליי להגשים את החלום שלי, אני לא רוצה להאשים אותה בזה עד סוף חיי. , אבל אני לא יכול, זה החלום שלי. אני לא יודע מה לעשות, איך לשכנע את אמא שלי שעבודה כזו של מתרגמת זה לא בשבילי, שאולי עדיף לי עם הבחירה שלי, לפחות פעם אחת אחליט מה לעשות. אני בוכה הרבה, לעתים קרובות מאוד, אבל לפעמים אין סיבה מיוחדת לבכות, אני יכול לשבת לשבת ולפרוץ בבכי סתם ככה, אבל אני בוכה במיוחד כשאני מבין שאין מי שיעזור לי, יתמוך בי, אני בוכה יותר כשאני חושב על העתיד, כי אני רוצה ללכת בדרך שלי, אני גם בוכה, כי אין לי עם מי לדבר, במיוחד אמא שלי, אני לא סומך עליו בכלל. אני מסוג האנשים שקל להחזיר את האמון שלי, אבל ניסיתי כל כך הרבה פעמים לסמוך על אמא שלי, אבל היא לא רוצה להקשיב לאף אחד. בבקשה עזרה מה עלי לעשות? אולי אני אשם במשהו, אבל מה? שיש לי רק חלום/מטרה? מה עלי לעשות כדי שאמא שלי תשחרר אותי ותיתן לי הזדמנות להגשים את החלום הזה? זה לא היה שאמא שלי תמכה בי כשהיה לי מאוד קשה, להיפך, היא תמיד אמרה שאני אשמה בהכל, אני מבינה שלפעמים אני עושה טעויות, אבל אני מתחזקת בגלל זה. וכשאני לא רוצה שאמא שלי תתערב, היא תמיד תתערב. איך אני יכול לעשות את זה בבקשה תעזרו לי. תודה מראש. (סליחה אם היו שגיאות בטקסט.)