סיפורים קצרים נוגעים ללב שגורמים לך לחשוב. סיפורים עצובים מאוד סיפור אהבה עצוב מאוד
מצב רוח עכשיו - נוֹרמָלִי
בוא נרוץ במעלה הגבעה, בסדר? – הציע לה, בציפייה לניצחון.
- לא. – היא סירבה – אמרה המורה לא לרוץ. זה יגיע מאוחר יותר.
- פחדן? אתה מוותר? – התגרה בה וצחק בעלבון.
- הנה עוד אחד. – נחרה ומיהרה ממקומה אל הגבעה.
אחר כך הם ישבו בקבוצה, נענשו, בהשגחת מטפלת, הביטו מבעד לחלון איך אחרים הולכים וזעפו זה על זה ועל המורה.
אמרתי לך שזה יקרה. היא מלמלה.
- בהחלט הייתי עוקף אותך - הוא התפרץ - רצת בחוסר יושר. אני לא מוכן...
___________________-
- ואני בטוח שקראתי אותך מהר יותר? הוא הציע לה.
- חחחח. – היא קיבלה את ההימור – כאן יבדקו את טכניקת הקריאה ונראה. אם אהיה מהיר יותר, תסחב את התיק שלי הביתה ולבית הספר כל השבוע.
– ואם אני – תן לי את התפוחים שלך כל השבוע! הוא הסכים.
אחר כך הוא התנפח לאורך הדרך עם שני תרמילים ומלמל:
- אז מה! אבל אתה לא זוכר מה אתה קורא וכותב לאט יותר. אנחנו מתווכחים?...
__________________
- בוא נשחק. – הציע – כאילו אני אביר, ואת נראית כגברת לב.
- טיפש. משום מה היא נעלבה.
- חלש? – צחק – נבוך חלש למראהני? וגם לא לקרוא בשמות טיפש זה חלש.
– ושום דבר אינו חלש. - היא התפתתה - אז זה מה. אתה גם לא קורא לי טיפש ומגן עלי.
– כמובן – הוא הנהן – ואתה פותר לי אלגברה. זה לא דבר אבירי.
- ואתה כותב לי חיבורים. היא ציחקקה.
ואז הוא הצדיק את עצמו בטלפון:
- לא היית צריך להתנהג כמו טיפש. אז אף אחד לא היה קורא טיפש. אגב, מיד התנצלתי...
_________________________
- אתה יכול לשחק את האדם המאוהב בי? היא שאלה
- עם קשיים. – ענה בסרקזם – אני מכיר אותך טוב מדי. ומה קרה?
- הוזמנתי למסיבה. ואני לא רוצה ללכת לבד. כל דבר יוצע.
- נואו.. אני אפילו לא יודע - הוא משך.
- חלש? היא אמרה.
– ושום דבר אינו חלש. – הוא נענה להצעה – איתך חפיסת סיגרים, אגב.
- בשביל מה? היא לא הבינה.
- הליווי יקר בימינו. הוא הרים את ידיו.
ובדרך הביתה הוא מלמל:
- שחק את המאהב, שחק את המאהב. והיא עצמה דופקת בפנים ללא כלום... אגב, אוהבים בדרך כלל מטפסים כדי לנשק...
____________________________
- מה זה? היא שאלה.
- טבעת. זה לא ברור? הוא מלמל.
- ניבלונגים? רָשׁוּיוֹת? יש משחק חדש בפתח?
- כן. בואו נשחק בעל ואישה. הוא פלט
- צריך לחשוב. היא הנהנה.
- חלש? הוא אמר.
– ושום דבר אינו חלש. - היא משכה - ואנחנו לא מפלרטטים?
בוא נתגרש אם זה. משהו עסקי. הוא גיחך.
ואז הוא הצדיק את עצמו:
- ואיך אני יודע איך מעלים הצעות? אני מציע בפעם הראשונה. ובכן, אתה רוצה לנסות שוב? אני לא חלש.
- נשחק הורים? היא הציעה.
בוא. אצלי או אצלך? הוא הסכים.
- טיפש. להורים של ילדם. חלש?
- וואו. - הוא חשב - לא חלש, כמובן, אבל אני מניח שזה קשה..
- מוותרים? - היא הייתה נסערת
- לא לא. מתי ויתרתי עליך? אני מנגן, כמובן. הוא החליט.
____________________________________
- מה שהופך את המשחק לקשה יותר. אתה משחק עכשיו בסבתא.
- האם זה נכון? היא לא האמינה.
– כן – הוא הנהן. קשה לך לשחק סבתא?
מה אתה משחק במקרה הזה?
- בעלה של סבתא. - הוא צחק - זה טיפשי בשבילי לשחק סבתא.
- בדה-מקלחת-קו. לא משנה כמה אתה צעיר. – צחקה – או חלש?
- לאן אני הולך...
________________________________
היא ישבה ליד מיטתו ובכתה:
- מוותרים? אתה מוותר? אתה עוזב את המשחק? עדיין חלש לשחק?
- כן. נראה שכן. – ענה – שיחק טוב, הא?
- הפסדת ברגע שאתה מוותר. מובן? אָבֵד.
- אמירה שנויה במחלוקת. הוא חייך ומת
|
|
() זהו ציטוט מהפוסט [ + לספר הציטוטים או לקהילה שלך! ]
היא אמרה שיש לך גוף מכוער. הוא הלך לשחות וקיבל מאסטר בספורט. היא אמרה שחסרה לך גבריות. הוא נכנס לצבא וחזר מצולק ועם מדליה על גבורה. היא אמרה שאתה טיפש. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה ובבית הספר לתארים מתקדמים, הגן על עבודת הדוקטורט שלו וכתב ספר. היא אמרה שאתה לא יכול לפרנס אותי. הוא ויתר על המדע, משכן דירה ופתח עסק משלו, שתוך שנתיים החל להניב הכנסה טובה. היא אמרה שאתה עכברוש משרדי. הוא החל להתעניין בצלילה, סנובורד ומרוצי רחוב. היא אמרה שאתה חמדן. הוא קנה לה בית ופרארי. היא אמרה: העסקים עשו ממך אדם קשוח וחסר נשמה. הוא מכר את כל מה שבבעלותו, סגר את משרדו והשתמש בכל הכסף לבניית בתי יתומים לעניים. הוא הגיע אליה - מגודל, בג'ינס ישן, רזה ורעב, ובידו זר של שכחות-ממני. היא אמרה: מה אתה עושה? ובכן, אני לא אוהב אותך, NOT-LOVE-LU...
|
|
() זה היה ליל קיץ חם ושקט... שני אנשים הלכו בצדי הדרך, הם החזיקו ידיים. הם היו ביחד, הם אהבו... לפתע, התנגשות מיידית של שתי מכוניות... פיצוץ... הילדה חשה כאב פראי ואיבדה את ההכרה, הבחור בקושי התחמק מההריסות, הוא סבל פחות.
בי"ח... מחלקה... מיטה... יש בה ילדה, עם שברים ואובדן דם... ישב לידה בחור, הוא לא עזב אותה לדקה. שוב נכנסה אחות למחלקה, היא קראה לה את הבחור, הם עזבו...
- היא הולכת לחיות נכון? (דמעות זלגו מעיניו העייפות, הנפוחות והמנומנמות...)
- אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אבל אתה מבין הכל בעצמך ...
- בבקשה, אני מתחנן בפניך, אל תיתן לה למות, אין לי איש מלבדה...
אני אנסה כמיטב יכולתי, אנסה כמיטב יכולתי...
הבחור ניגב את דמעותיו וחזר למחלקה עם האחות... הילדה הרגישה שמשהו לא בסדר... למרות שהיא עצמה הבינה שכמעט בלתי אפשרי לרפא אותה, היא עדיין שאלה:
- תגיד לי, אני אשרוד, אתה תעזור לי לצאת? האם זה נכון?
– כמובן, מותק, נעשה כמיטב יכולתנו.(אמרה האחות והשפילה את עיניה...)
כשהבחור והילדה היו לבד, היא אמרה לו:
– תבטיח לי, לא משנה מה יקרה, שבהחלט תהיי מאושרת, אני רוצה את זה!
- על מה אתה מדבר! אתה האושר שלי!!! אני לא יכול לחיות בלעדיך!!!
- תבטיח לי!!! אתה מבין הכל בעצמך! אני רוצה לדעת!!! אני רוצה להיות בטוח שתהיה מאושר! גם אם בלעדיי!!! תבטיח לי את זה, לטעמי!!! (היא צעקה ודמעות זלגו מעיניה...)
"...בסדר, אני אנסה כמיטב יכולתי, אבל אני לא יכול להבטיח לך ש..." (הוא גם התחיל לבכות...)
ירד הלילה... הילדה נרדמה... הבחור נמנם ליד מיטתה... לילדה יש חלום... שאמא שלה באה אליה מהשמיים... אמרה לה אמא:
– ילדה שלי, מחר בערב אני אבוא בשבילך... נטוס משם לעולם אחר, אין רוע, כאב, בגידה, תהיי שם רגועה...
- אמא??? איך? כבר?...אבל..אבל אני לא רוצה לעזוב...אני...אני אוהבת אותו..אני לא יכולה לחיות בלעדיו....לא...
– באתי להזהיר אותך, תהיה מוכן... תבלה איתו את היום האחרון... אני חייב ללכת... (היא עצמה את עיניה וכנפיים לבנות ורכות גדולות נפתחו מאחוריה, היא עפה...)
.... בבוקר כרגיל הגיעה אחות, תוצאות הבדיקה לא הביאו בשורות טובות... הילדה והבחור נשארו ביחד... היא אמרה לו שהיא תמות היום... הוא לא האמין, צעק עליה, אמר שהכל יהיה בסדר... אבל היא אמרה לו:
- בבקשה, בוא נבלה את היום האחרון ביחד... אני רוצה להיות איתך...
– ... (הוא השתתק, ליבו הלם בפראות, נשבר, נשמתו נקרעה לגזרים, הדמעות זלגו כמו נהר, הוא לא ידע מה לעשות).
- בואי רק נישאר ביחד, נזכור את כל הדברים הטובים, נזכור את האושר שלנו... אני רוצה לפגוש איתך את השקיעה האחרונה שלנו... בואו נישאר ביחד...
- ובכן, אהובי... אבל אני לא יכול לחיות בלעדיך, אתה החיים שלי... אני אמות בלעדיך...
- אל תגיד את זה, אתה צריך להיות מאושר, הבטחת לי... בוא נישאר ביחד... בוא לא נבכה, אני יודע שזה מאוד קשה, אבל בוא נבלה את היום האחרון נהיה מאושרים...
- בוודאי...
כל היום הם היו ביחד, לא הרפתו זה את ידיו של זה, זכרו הכל, את כל השמחות שלהם... הוא לא יכול היה אפילו לשנייה לדמיין את עצמו בלעדיה... אבל... אז הם פגשו יחד את השקיעה האחרונה שלהם... לשניהם היו דמעות בעיניים...
- אני לא רוצה לאבד אותך...
אני מבין, אבל זה חייב להיות כך, זה חייב להיות כל כך...
- אני אהיה מאוד... רע מאוד בלעדייך... לעולם לא אשכח אותך...
- אני תמיד אהיה איתך...אני תמיד אעזור לך...אני תמיד אוהב אותך, אני אוהב ואוהב לנצח!!!זכור את זה!!!
שניהם בכו... הסתכלו זה בעיניים של זה... ולא יכלו לעשות כלום, כי הם הבינו שבעולם הזה הם קרובים לדקות האחרונות... כאב להם...
- אני לא מפחד למות, כי אני יודע מהי אהבה! חייתי בשבילך!!! אני אף פעם לא שיקרתי לך...
- יקירי... אני מפחד...
- אל תפחד... אני אהיה שם...
פתאום דופק נעצר... היא עפה מגופה... היא ראתה איך הוא מצמיד את גופה אליו בחוזקה, איך הוא צורח, קרא לעזרה, התחנן לא לעזוב אותו... אחיות באו בריצה... ניסו לעשות משהו... אבל... זה היה מאוחר מדי... הלב שלה נקרע לגזרים...
לפתע, היא הרגישה שמישהו לקח את ידה... זו הייתה אמא שלה...
- אמא, אמא, אני לא רוצה לעזוב אותו, בבקשה, טוב, רק דקה, אני רוצה לראות אותו... בבקשה, אמא!!!
- ילדה שלי, הגיע הזמן שלנו... אנחנו חייבים לעוף...
הבחורה הביטה בעצמה... היא זוהרת, כנפיים הופיעו מאחוריה... היא הביטה במאהב בפעם האחרונה, נפנפה בכנפיה ועפה משם עם אמה... היא הייתה מעל העננים...
נשמתה עפה משם כמו מלאך לבן כשלג לגן עדן... והוא... כמה זמן לא יכול היה להתרחק מגופה... הוא לא יכול היה להרפות את ידה, לא יכול היה שלא להסתכל על החיוך הרך והקפוא הזה... בעיניים הירוקות הקפואות האלה... היא נראתה לו עדיין בחיים... הוא חשב
שהנה עוד רגע והיא תנשום שוב... שוב תחייך... אבל... הוא לא יכול היה לדמיין. מה הוא צריך לעשות עכשיו... הוא לא יכול היה להבין שהיא כבר לא... הוא חווה כאב עמום בלבו והרגיש איך נשמתו נקרעת... בלבו
לא הייתה מחשבה אחת בראשי, רק היא... רק עיניה, ידיה, שפתיה... אז הוא ישב לידה הרבה מאוד זמן... עיניו התנפחו מדמעות...
כשחזר לביתו... הוא לא הבין שעכשיו הוא יצטרך לגור לבד... הוא הריח אותה, נדמה היה לו שהוא שמע את קולה, שהיא קוראת לו... הוא נכנס לחדר המשותף שלהם, התמונות שלה, הצעצועים הרכים, התכשיטים שלה עמדו על המדף שלה... הכל היה כל כך יקר, כל כך מוכר... הוא התיישב על הספה ושם לב ששוב תולה את החולצה שלה בעצמו... הוא תלה בעצמו את החולצה שלו... הוא חבש על הכיסא... גל של דמעות... הוא לא יכול היה לישון הרבה מאוד זמן, ישב, לופת את הדבר שלה אליו, ישב... כאילו מכשף... הוא לא ראה שום דבר מסביב...
רק דמותה קפאה לנגד עיניו... רק היא... היחידה...
מדמעות וחוויות, עיניו הפכו אפורות... מעורפלות... סוג של חסר חיים..
לאחר זמן רב, שיחת טלפון הביאה אותו לעשתונות... הוא התקרב...
- שלום...
- אתה יכול לקבור מחר... (הם התקשרו מבית החולים)
- איך לקבור? כבר?... לא... בבקשה, אפשר לראות אותה שוב, אפשר להיפרד ממנה בפעם האחרונה?
– כאן בבית הקברות ולהיפרד! (קול גברי מחוספס ענה) תהיה גבר, תמשוך את עצמך!!!
- …
בקצה השני של הקו, האיש ניתק...
שוב יום קיץ חם... השמש זורחת איכשהו בצורה מיוחדת... אבל הציפורים שותקות...
אין צליל אחד... שום דבר לא שובר את הדממה... הוא עומד ליד הארון... בו טמון ההוא שלמענו הוא חי, זה שהוא חלם עליו... האחד... האהוב ביותר... הוא לא הבין מה קורה...
לפתע, הוא הרגיש שמבט של מישהו נח על גבו... הוא הסתובב... אבל הוא לא ראה כלום... ואז הרגיש שוב את המבט הזה... הוא שוב הסתובב. כלום...
והנה הרגע שבו הוא רואה את השנייה האחרונה שלה... הוא תפס לה את היד, צרח, אמר שגם הוא רוצה למות!!! נראה שהוא איבד את שפיותו, הוא לא הבין כלום.
לפתע, הוא הרגיש שמישהו שם יד על הכתף שלו. הוא הסתובב, אבל לא ראה כלום, הוא רק הבין שהיא עומדת לידו עכשיו, הוא פשוט לא ראה אותה. הוא התרחק מהארון, הוא החזיק את ידה... מלאך... הוא הרגיש חם,
כל כך יקר, כל כך מוכר. הוא אפילו נרגע. הוא נזכר פתאום במילים שלה שהיא תמיד תהיה לצידו והבין שהיא לא שיקרה לו.
בדרך הביתה היא הלכה לידו, הוא היה רגוע, הוא הרגיש בה, אבל לא ראה.
עברו ימים רבים, היא טסה אליו כל יום... היא הייתה איתו כשהוא התעורר, כשהוא נרדם... היא הייתה שם כשהיה קשה לו, כשהרגיש רע...
…
ערב חורפי שקט... שלג לבן נוצץ יורד ארצה מחוץ לחלון... פתיתי שלג זורחים לאור הפנסים... הוא מביט מבעד לחלון... אורות דולקים בבתים השכנים בחלונות... הוא זוכר... הוא זוכר אותה, את קולה (הוא עדיין זוכר את הקול הזה, העדין והיקר), עיניה... אפשר היה להביט בהם בלי סוף,
הוא נזכר באהבתו... איך הוא אהב אותה ועדיין אוהב אותה... הוא כל כך רוצה לחבק אותה שוב, הוא רוצה להחזיק ידיים שוב, להסתכל שוב בעיניה... אבל...
הוא השאיר זכר לנשימתו על הכוס הקרה... כתב את שמה...
- כמה רע לי בלעדיך... אני כל כך מתגעגע אליך... הייתי נותן הכל רק כדי לחבק אותך שוב... רק לראות אותך שוב... אני מרגיש כל כך בודד, כל כך עצוב בלעדייך... אני רוצה לבוא אליך... קח אותי למקום שלך הא? או... או תחזור...
לפתע הופיע עוד סימן נשימה מצד הרחוב של הכוס... מישהו כתב את שמו... זו הייתה היא... היא שמעה אותו קורא לה...
דמעות הופיעו בעיניו... הוא לא יכל לעשות את זה יותר... הוא השתגע... הוא התחיל לבכות... הוא בכה כמו ילד, מחוסר אונים לשנות משהו... זה לא היה בכוחו...
בצד השני של הכוס הופיעו טיפות שקפאו מיד... אלו היו הדמעות שלה...
זו הייתה האהבה הכי טהורה בעולם... זו שכתוב עליה באגדות, זו שכולם חולמים עליה, אבל הם לא יכולים להפוך אותה לחיים, אותה אהבה שאי אפשר לתאר במילים... אפשר רק להבין אותה... זו הייתה אהבתו של מלאך לבן לאדם... זו הייתה אהבה הדדית...
התחילו להופיע דפוסים על הזכוכית המופיעים בכפור עז, אבל הציור היה יוצא דופן, הוא תיאר אותה... היא עדיין הייתה יפה כמו... אותן עיניים ללא תחתית... אותו מבט. אותן שפתיים וידיים שהוא כל כך רצה לגעת בהן, אבל הוא הרגיש רק זכוכית קרה...
למה העולם כל כך אכזרי? מדוע חייבת אהבה ארצית לסבול כאב כזה?
כמה הם השתוקקו פשוט לגעת זה בזה שוב.
אלוהים ראה את האהבה והסבל שלהם. הוא רק רצה שהם יהיו מאושרים. אם כי, היא הייתה צריכה להיות מלאך. ובכל זאת, כאשר הרצונות והכוונות הם טהורים, אלוהים מגשים אותם. במקרה זה, הוא עשה זאת.
בוקר בהיר אחד, הבחור והילדה פשוט התעוררו יחד שוב. הם לא זכרו כלום, הם פשוט הרגישו שקרה משהו בלתי מוסבר. אבל אל תתחננו להסביר איזה מהם. רק השמות הקפואים שלהם נשארו על הכוס, אשר
כתבו שם... יום שבת 11 באוקטובר 2008 11:50 + פנקס ציטוט
() פנסי רחוב, שלג רמוס שהפך לקרח, דממה. הלכתי לאורך הרחוב הזה, זה הרחוב האהוב עליי, אני אוהב ללכת לאורך הרחוב הזה. היא תמיד יפה, בכל עת של השנה. עכשיו אני הולך ברחוב הזה, וזה לא משמח אותי, יש ריק בנפשי, העיניים שלי מסתכלות, אבל מה שהם רואים לא רוצה להיזכר, היא כבר לא זוכרת משהו, הכל מתמלא בשלוש מילים "עדיף שניפרד". המילים האלה מתנגנות כמו תקליט רע במוחי, ונראה שאין לזה סוף.
אני לא יודע כמה זמן עבר. הנה הכניסה, דלת הדירה. כשאני מתקרב אליה, אני לא מצליח להכניס את המפתח לחור המנעול. מה קרה איתי? מה קורה, זה כאילו הידיים שלי לא שלי, הן לא מצייתות לי, הרגליים שלי מורידות, כואב לי הלב, לאט לאט ירדתי מהקיר והתיישבתי ליד הדלת, גוש עלה מאיפשהו עמוק ועצר לי בגרון. העיניים התמלאו דמעות. הוצאתי סיגריה, הדלקתי אותה, הראש שלי הסתובב, האצבעות שלי לא יכולות להחזיק את הסיגריה, הן פשוט נפתחות.
ושוב אני אבוד בזמן. אזרתי כוחות, פתחתי את הדלת, נכנסתי לדירה, שקט. שוב השקט הזה, שלא נותן לי שלווה, אני לא יכול להתגבר עליו, אני רוצה לצרוח, אבל אין לי יותר כוח לעשות זאת. נפלתי על המיטה, דחפתי את האף לתוך הכרית. התקליט המשיך לסובב את שלוש המילים האלה, שוב נתלה לי גוש בגרון.
היא רצה לקראתי, נופלת לזרועותי, אנחנו נופלים על הדשא, הצחוק שלה, מצלצל ועליז, ממלא את העולם סביבה, עיניה הירוקות, כל כך יקרות, אהובות, מלאות שמחה, אצבעותיה, כמו תמיד, אבודות בעדינות איפשהו בשיער שלי. בזמן שחיכיתי לזה, אני מוצפת בתחושת שמחה... חשוך מסביב, למה כל כך חם, אוי לא, זה חלום, חלום, חלום, רק חלום, כל כך אמיתי, כל כך יפה. אני מסתכל דרך החושך לשום מקום, וכל הפגישות שלנו גוללות בזיכרון שלי, הערבים המטורפים שלנו, כשרקדנו באמצע העיר, פשוט רקדנו, בלי לשים לב לאף אחד. כשהם התנשקו איפשהו באתר, משם אפשר לראות איך עיר הלילה זוהרת באורות. מצדיעה, שאני משגר ליד ביתה, ובמקביל צעק "ג'וליה אני אוהב אותך!!!". זה לא יקרה יותר? הכל הלך לשום מקום? לא, לא, אני לא מאמין, כי היא יודעת שאני אוהב אותה, היא תשנה את דעתה, היא תשנה את דעתה, כמובן... לא... היא לא תשנה את דעתה, המציאות ממלאת את דעתי שוב.
לבסוף, בוקר, בוקר כזה, הלכתי למטבח, הדלקתי את הקומקום, הדלקתי סיגריה, התחלתי להסתכל מהחלון, אנשים רצו ברחוב, כולם מיהרו לאנשהו, מכוניות, מתיז בוץ, מיהרו לאנשהו. עשן סיגריות עולה בזרם דק. אני מתחיל להבין כמה אני קטנוני בעולם הזה, למה אני צריך את זה, כי כבר אין משהו ששווה לחיות בשבילו, הכל נעלם, נמס, כמו עשן הסיגריות הזה נמס באוויר. ריקנות בנשמה שלי, הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמה נוראית, אני שונא את כולם, אני שונא הכל, זה לא שלי, כמה הכל עייף, אני רוצה לרוץ, לרוץ לאנשהו...
אני ממהר ברחוב כמו משוגע, אנשים מתרחקים מהדרך שלי, אני רץ בחצרות, רחובות, נתיבים, אני רץ, בולע אוויר קר בחמדנות, הוא חותך לי את הגרון בסכינים, אבל אני לא מרגיש כאב, אני רץ, ההכרה שלי לא כאן, היא נמצאת באיזה חלל שלישי שבו אין כלום, ריקנות.
נפלתי על השלג, אני צורח בכל הכוח, כואב לי הגרון מכאבים, הידיים שלי תופסות בשקיקה את השלג, האצבעות שלי חתוכות לתוך האדמה הקפואה, ההכרה אבודה איפשהו כאן, לא ברור איפה. הגוש שוב בגרון. רעש, איזה צליל עמום בעוצמה נוראית מתחיל להפעיל לחץ על התודעה שלי. מה זה? איפה אני? מה קרה איתי? אני פוקח את העיניים, שוב אני רואה את אותו חלון, שוב אותם אנשים שואפים לאנשהו. מה הסאונד? הקומקום רתח.
|
|
() חתלתול קטן, רועד מהרוח הקרה לתוך גוש רך, קפץ בעדינות מעל השלוליות הקפואות, עושה את דרכו למרתף החם, שבו היה ביתו בימים האחרונים.
הצמר תעה לתוך מחטים דקות של נטיפי קרח סבוכים קפואים למחצה, כפות קפאו מפצעונים קפואים אינסופיים של מים על המדרכה והיו עטופים בתחרה של פתיתי שלג קפואים שאינם נמסים. עיני ענבר גדולות הציצו בזהירות מסביב - אם מישהו שאתה מכיר יתקל? אז אפשר יהיה להיצמד אליו, להתחנן בעדינות ולהביט בעיניו ברחמים ולגרום לחמלה. אבל לא היה כאן אף אחד. רשרוש בודד עם אינספור פתיתי שלג, סופת שלגים רששה, מביאה את השלג עם צבא השלג הקטן שלו לעבר החתלתול, קופץ בעקשנות על הקרח.
היום החתלתול נותר ללא אוכל. במקום שבו אפילו ביום כפור ריח הדגים ליטף את הריח, היו הרבה אנשים. אנשים דשדשו במגפיים בלויים, הבזיקו לפניו את עור המגפיים המקולף שצוירו בקרם זול והשמיעו רעש. בדרך כלל לא היו כאן כל כך הרבה אנשים, והשמש עדיין גלגלה את עינה החורפית העמומה לאמצע שמיים דהויים ומעוננים. לכן, תוך התחמקות מהרגליים המרצדות במשך זמן רב, החתלתול החליט לחזור הביתה. הבית היה הרבה יותר חם. ארגזים קטנים וגדולים, שנערמו בערמה באחד המרתפים, הפכו עבורו למעין דירה. לאחר שגנב חבורה תוך כמה ערבים, החתלתול התיישב בבית הקרטון שלו.
החתלתול לא ידע כמה זמן הוא חי במקום הזה. אמו, חתולה צנומה גדולה, דפקה באדיבות את אותן עיני ענבר לכל ארבעת הגורים, גושים עיוורים קטנים מכוסים בפרווה רכה. אחר כך בכתה המאהבת שלו שעה ארוכה, מורחת דמעות מלוחות על לחייה, ומישהו צעק לה שעדיף כך. אז, שטיח מרשרש של עלים כתומים וצהובים בהירים כיסה את האדמה. השמש עקצה את עיניו, והחזירה קרניים בהירות מאורות ענברים קטנים. ובלילה פתאום נהיה קר. הריח המקומי התמוסס באוויר הלא מוכר של אזור זר, ואי הבנה הגיעה. אז הוא חי, מסתובב ברחובות במשך היום וטיפס למרפסות פתוחות בלילה. בהדרגה, אוויר יבש ועלים מגולפים בהירים פינו את מקומם לגשם ולגשם, ועכשיו, בגלל המחטים החדות הקרות של השלג, זה נעשה קשה מאוד.
חתולי מחוז הצטופפו יחד והתחבאו בין פחי אשפה, ברחו מכלבים רעבים וערכו עימות על השטח. החתלתול רצה להיצמד לאחת מהערימות הללו, אבל החתול הצנום והמעורב, שהלך בעקבות המנהיג, נוצץ בכעס בעיניים צהובות וכתם של חזזית על גבו, וזייף את טפריו. המנהיג הביט באדישות בחתלתול, כאילו אומר: "סליחה, אני אשמח ל..." וחזר למלווה הגזזת. החתלתול התבונן בחתולים זמן רב ולבסוף חזר למרתף. הוא לא עשה עוד ניסיונות להשתקע בקהילת החתולים. פעמיים או שלוש התמזל מזלו, הם לקחו אותו בזרועותיו, חיממו אותו והאכילו אותו, ואז שחררו אותו שוב ביום כפור קר ומצלצל.
לפתע, משב רוח חד זרק חופן שלג לתוך הלוע שלו והחתלתול לא יכול היה לעמוד על כפותיו, מתהפך בשלג ומחטט בכאב לתוך שברי קרח שבור. אדישות מנומנמת עלתה על החתלתול, גוררת אותו לתוך שנתו האחרונה, מאיימת להקפיא אותו, להפוך אותו לצעצוע קרח של מזג אוויר גרוע.
ידי אדם חמות, שנתקלו בפרווה הקפואה בגושי קרח חדים, הרימו גוש קר, שרוח בלתי צפויה הטילה מתחת לרגליהם. כשהניח את ידו משוחררת מהכפפה אל הגוף הקטן השברירי, האיש היה משוכנע בחיוניותה של משפחת החתולים והעביר אותה בחיקו לסוודר חם.
החתלתול התמתח, מרגיש את חמימות הסוללה המוטבעת בכל גופו. השלג הפשיר מהפרווה, ויצר שלוליות קטנות על הרצפה, והסוללה אפילו ייבשה את הפרווה הרטובה המוזהבת.
האיש טפח על הפרווה והכריז בחיוך:
ובאמת יש לך תשעה חיים, חתלתול. החתלתול מיאה כשהוא צנח ברכות אל ברכיו של האיש.
כפות ידיים חמות חבקו את גופו של החתלתול וליטפו את הלוע.
מה השם שלך? - עיניים בהירות חייכו בחיבה מתחת לפוני העבה.
החתלתול מצמץ בצורה מצחיקה ומגרגרת.
כֵּן. אז היה לי הכבוד להמציא לך שם? - האיש הרים את החתלתול והביט לתוך עיני הענבר המבריקות.
איך אני אמור לקרוא לך? – חשב האיש וערער את שערו הבלונדיני. - האם אתה מסכים להיות משוגע? מסתובב בלילה, הכל זהוב כזה, הא?
החתלתול מיאו בשמחה, והסכים עם החלטת הבעלים החדש.
קדימה, אני אאכיל אותך, משוגע. אתה רוצה לאכול?
מטורף קפץ בחוסר רצון לרצפה ובהה באיש בציפייה.
האיש צחק כשהתבונן בחתלתול.
ובכן תודה לך מטורף! הצחיק אותי, - מלמל האיש וחיטט במקרר. - אני צוחק רק לעתים רחוקות, אתה יכול להאמין. סליחה, אני לא שותה חלב, קפיר מתאים לך? האיש שפך נוזל חלבי סמיך לצלוחית ופירר לתוכה לחם.
החתלתול המאכיל היטב והמחמם הביט באיש בזהירות. בדרך כלל, לאחר שאכל, הוא סולק מיד החוצה, אבל הפעם הבעלים רק ליטף את פרוות הזהב של לונאטיק.
אם אתה אף אחד, אתה יכול לחיות איתי.
אז החתלתול נשאר עם האדם. כל בוקר קם האיש, מזג קערת חלב ללונאטיק, אכל ארוחת בוקר והלך. כשהערב הלילך של ערב חורף מוקדם התעבה מחוץ לחלון, דלת הכניסה לחצה על המנעול והכניסה את הבעלים. החתלתול, מיאו בשמחה, קפץ לידיו העדינות של אדם, ועבורו לא היה אושר גדול יותר מלשמוע: "אני כבר מתגעגע אליך, משוגע!"
המחטים הכפורות של החורף נמסו, נטיפי קרח כסופים טבעו, מחוץ לחלון ציוצו ציפורים לעתים קרובות יותר ויותר, אבל לא בולפינים אדומי חזה חורפיים וציצים עליזים, אלא דרורים קטנים זריזים; השלג נמס לגמרי, וחשף את כתמי האדמה השחורים המופשרים שנספגו מתחת לכיסוי השלג במהלך החורף הארוך. כמה פעמים אדם לקח אותו איתו לרחוב נושם האביב. החתלתול שאף בשמחה ריחות חדשים, לא מוכרים, רוויים בניחוחות אביביים של עלים דביקים הפורחים מניצנים אלסטיים. באחד מימי האביב הללו חזר האיש במצב רוח רע. מטורף התעסק, קפץ על ברכיו וגרגר. זה הרגיע את האיש, ועכשיו הוא חייך, כשהוא נוהג להתפתל בשערו.
תודה מטורף. מה הייתי עושה בלעדיך? בוא נצא. נפלא שם היום. ותן לה ללכת לעזאזל! היא החברה שלו, ניחש החתלתול. מפעם לפעם ראה אותה - גבוהה, כהת שיער, עם מבט גנאי. היא נחרה לעבר מוני ואמרה שהיא אלרגית לשיער חתולים, אבל האיש משך בכתפיו וליטף את פרוותו הרכה של מוני.
השמש המלטפת הייתה זהובה בברכה בשמיים, נוצצת בפרוותו של מטורף. החתלתול רץ קדימה, מביט כל הזמן לאחור כדי לראות אם אדם עוקב אחריו. האיש הלך כשתיק הגב שלו זרוק מאחורי גבו, ידיו בכיסים של הג'ינס האהוב עליו.
הצומת מיצמץ ברמזור עיוור עם שלוש עיניים, והפציר בכם לחכות. עוד שמש מוזהבת קטנה. מלפנים, מעבר לכביש, היה פארק עם דשא רך ומשיי וחגבים אפורים וירוקים תוססים.
כפות רכות פסעו על רצועת המעבר הלבנה, ועיני ענבר חדות סרקו את הכביש שהיה קפוא בתנועה: אתה יכול ללכת.
האיש, שהשליך את תרמילו על כתפו השנייה, עלה על הכביש, כשמכונית כסופה המריאה מהצומת עם צווחת צמיגים פתאומית. האיש לא שם לב, שקוע במחשבותיו שלו, עשה צעד נוסף לעבר המכונית הכסופה. החתלתול הביט בבעלים המתחשב בהפתעה ובמיאו קורע לב מיהר לעבר האיש. האיש, שהתעורר ממחשבותיו, נרתע, והמכונית הכסופה השליכה כמעט בקול את גופו הזהוב של מטורף על הפגוש, שהתהפך באוויר, נפל לתוך כפות ידיו החמות של האיש.
ברכיו של הבעלים נכנעו, והוא התיישב ממש על המדרכה, מצמיד את החתלתול שלו אל חזהו.
מטורף עצם את עיניו, מעונן בכאב, עיניים ענבר. הגופה הייתה כבולה מקור בלתי צפוי, כמו באותו ערב חורפי כשאדם מצא אותה. "ואני כבר מתגעגע אליך, משוגע!" קולו של אדם לחש במוחו של החתלתול בפעם האחרונה, וצבעי הדשא בפארק חייכו בחביבות, עיניים.
|
|
() מרינה התמתחה לאט במיטתה.
- איזה בוקר נפלא! איך אני אוהב את היום הזה!!! איך אני אוהבת את יום ההולדת שלי!!! כך. חייב לקום. קודם אני אעשה את השיער שלי, אחר כך מניקור, ואז אני צריך ללכת לקניות ...
היא קמה. כשהתבוננה בחדרה, היא סיכמה את המסקנה העיקרית של הבוקר: כמה נפלא שניקיתי הכל אתמול!
- אז, הגיע הזמן לעשות דברים!
היא יצאה מהכניסה והלכה לאט לאורך המדרכה - הקרח של פברואר לא אפשר לה להאיץ הרבה...
***
הוא הביט בפינת ביתה. הוא חיכה שהיא תופיע מהכניסה שלו.
- אני אעשה הכל. אני אעשה הכל. היד שלי לא תרעד. אני רגוע. אני יכול לעשות הכל. האם אני השוטה? זה לא אומר לי כלום בחיים? נראה מי מאיתנו לא יקבל כלום. אני אשאר כאן ואתה לא. אתה לא תהיה. זה פשוט לא יהיה.
היא הופיעה מעבר לפינה: גלימה שחורה ארוכה שהגיעה עד עקביה התנופפה ברוח; חצאית מיני קצרה, צווארון גולף שחור אלגנטי, קוקו ארוך...
- לעזאזל, כמה היא טובה! אני אפילו קצת מרחם עליה...
הוא יצא מעבר לפינה. ידו הגיעה לכיס הפנימי של הז'קט שלו.
- אולג? מה אתה עושה פה? למה אתה תקוע כאן? מה עוד אתה רוצה, עז? או שלא הסברתי לך הכל?
- זמין! הוא נבח בחזרה. - אז אל תביא אותך לאף אחד!
היד שלפה במהירות אקדח מקרוב מכיס פנימי. הנפת יד…
- הֱיה שלום!
- אולג!!!
- לא-או-או! - כאילו קפץ בחור צעיר מהאדמה, בעיני בני 22-24. הוא תפס את מרינה בזרועה וזרק אותה הצידה. כל זה לקח לו רק כמה שניות. כאב חד עלה בצד ימין של החזה שלו. זר ענק של ורדים לבנים נפל מידו. בדיוק 25 פרחים נפלו על הקרח של פברואר... רק אחרי זה הוא שמע ירייה. נדמה היה לו שחלפו כמה דקות. בזמן אמת - רק כמה מאיות - אלפיות השנייה.
דוֹקטוֹר! תגיד לי: האם הוא יחיה??!! האם הוא יחיה??!! אני צריך לדעת?? אתה מבין... - היא נחנקה בדמעות. הם טפטפו על לחייה. המסקרה השאירה פסים על כל הפנים שלי. זה נעשה אפור-שחור. - דוקטור…
- ילדה, תירגעי! עשינו כל מה שיכולנו. הניתוח עבר בסדר, אל דאגה. אחיך חזק, הוא יכול להתמודד עם הכל. הוא בהחלט יצליח לעבור. הוא יכול לעשות הכל. רק אל תדאג. קחי את זה בקלות. לא סביר שהדמעות יעזרו לאחיך.
- אתה יודע מה היו המילים האחרונות שלי לאחי? "אני שונא אותך! צא מחיי!" זה היה בדיוק לפני שנה. לפני שנה בדיוק. ליום הולדתי הקודם. ואז הוא היכה את החברה שלי. היא בעטה אותו. הוא התחיל להתעלל בה שם וכל זה... לקחתי את הצד של החבר שלי. כשהוא לא הקשיב לי, התלקחתי. אמרתי שאני שונא אותו כדי שהוא יברח... אתה מבין? לאח שלי! כעת הוא בטיפול נמרץ. הוא בא לברך אותי על החג וכיסה אותי בעצמו. הוא מוכן למות כדי שאוכל לחיות. הוא חס על עצמו כדי שאוכל לחיות. בשביל שאחיה. ואני אמרתי: "צא מפה...". אמרתי צא מהחיים שלי..." היא פרצה בבכי. המנתח לא אמר כלום. הוא משך אותה אליו ופשוט בכה איתה. הוא חווה הרבה בחייו. הוא מנתח כבר עשרים וחמש שנים. כשהילדה הזו נולדה, הוא כבר הציל חיים על שולחן הניתוחים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע את זה.
***
היא ישבה ליד מיטת אחיה והחזיקה את ידו. הרופאים אמרו שהוא צריך להתאושש בקרוב. בקרוב השפעות התרופה יחלפו. דמעות כבר לא זלגו מעיניה. היא בכתה בלי דמעות. לא היו עוד דמעות.
– אח... אחי האהוב... אתה, בבקשה, תתעורר. הרי הכל יהיה בסדר? האם זה נכון? תתעורר. הכל בסדר... אתה תשתפר... אתה תשתפר, כי אני אוהב אותך... סלח לי על המילים שאמרתי לפני שנה. אני מצטער... אני מצטער, למען השם, אני מצטער... לא התכוונתי... אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך...
- אהבה. היא אחרת, אחות קטנה... 
|
|
אהב: משתמש 1
() סניה וגליה היו זוג אידאלי, וזה לא רק ביטוי משעמם. סניה, כפי שנקרא מילדות, בחצר, בבית הספר ובעבודה, אפילו בוסים ולקוחות, הוא בחור עליז כחול עיניים עם חיוך נצחי על שפתיו, חביב הנשים, נשמתה של כל חברה. לא רועש וגרובי, אבל אדיב ורך, הוא שידר אמינות וביטחון. הוא העריץ את גליה. היא לא הייתה יפהפייה, אבל עיניה החומות הענקיות משכו אותי כמו מגנטים. רגוע ומאוזן, לידה הרגיש כמו ילד קטן ליד אמו. הם אהבו אחד את השני ללא זיכרון. הם הכירו מאז הלימודים, אחרי המכון הם התחתנו. נולדו ילדים - אלנקה, ואחריה טוליק, שכולם התחילו מיד לקרוא לו טוליאן, בגלל הביטחון והאנרגיה, המזכירים כל כך את אביו. עד גיל שלושים הזוג האידיאלי הפך למשפחה אידיאלית, והאהבה רק התעצמה מדי שנה.
ואז, כשטוליאן עדיין לא היה בן ארבע, ואלנקה בדיוק הלכה לבית הספר, גליה אובחנה כחולה בסרטן. החלו מפגשים כבדים של כימותרפיה, ניתוח, גרורות, ניתוח נוסף.
לאחר הניתוח השני, גליה נלקחה הביתה כדי להיות קרובה יותר לילדים והרחקה ממחלקות הקור בבית החולים. הרופאים לא נתנו לה סיכוי, אבל סאניוק לא איבד תקווה. פיזיותרפיה, הומאופתיה, התרופות העדכניות ביותר, הוא עשה כל מה שהוא יכול וכל מה שקרא בספרות. לכולם חוץ ממנו היה ברור שהסוף קרוב. גליה נמסה לנגד עינינו, נעשתה בהירה יותר, שקופה יותר, רק שעיניה החומות הענקיות נראו עוד יותר גדולות על פניה הכחושות.
בערב ראש השנה המצב החמיר. גליה נשמה בקושי והייתה מחוסרת הכרה רוב הזמן. הילדים נשלחו לסבתם, אך סניה לא יצאה ממיטתה לרגע. ב-31 בדצמבר, לאחר בדיקת ערב, קרא לו הרופא ליציאה ובמבט חוקר רק הניד בראשו בשקט, לחץ את כתפו של סנקה והלך במהירות.
בלילה גליה התעוררה פתאום. היא כבר לא יכלה לזוז ורק הביטה בסנקה. חיוך נגע בשפתיה והיא לחשה:
אני עוזב, סשה...
סניה כבר ידעה שהקרב הסתיים. הוא רק ישב והביט בה, לא הצליח לעצור את דמעותיו.
חכה לי שם, יקירי...
היא חייכה שוב.
- לא, זו את מחכה לי... - ועצמה את עיניה.
כעבור שעה, גליה נעלמה. היא מתה עם חיוך בקושי מורגש על שפתיה.
וסניה האפירה לגמרי במהלך הלילה ההוא. הפך לבן כשלג...
* * * עברו חמש שנים. הוא אסף את עצמו ממש חלק אחר חלק ושוב הפך לסאנוק המוכר, כפי שכולם הכירו אותו. הכאב התעמעם לאט לאט, הילדים גדלו, העבודה ארכה הרבה זמן, הבנות עדיין לא מנעו ממני תשומת לב. רק שהעיניים שונות. אלה כבר לא היו עיניה הכחולות המפורסמות של סניה עם סמסים עליזים, עכשיו הן התמלאו בעצב. אפילו כשסאנק התבדח וצחק, עיניו מעולם לא חייכו.
הילדים גדלו ובהדרגה שכחו את אמם. טוליאן גדל כעותק קטן של אביו, כבר בכיתה א' בלט בין בני גילו, היה מנהיג ומנהיג. אלנקה ירשה מאמה עיניים חומות גדולות, כמו גם אופי רגוע וסבלני. ורק בלילה התעוררה לעתים קרובות בבכי והתקשרה לאמה. סאניוק רץ לחדרה והרגיע אותה כמיטב יכולתו, חיבק אותה והנדנדה לישון. כשאלנקה נרדמה לבסוף, הוא ישב ליד מיטתה, הביט בבתה הישנה ובכה בשקט.
הם לא חגגו את השנה החדשה, כי זה היה יום השנה למותה של גליה. כן, וסניה לא יכלה לדמיין את החג האהוב עליהם בלעדיה. לכן, הוא בדרך כלל רק שתה כמה כוסות קוניאק לבד והלך לישון. אז השנה, בדרך הביתה אחרי העבודה, הוא החליט לעצור בסופר לבקבוק.
החורף התברר כחם, אפילו השלג לא ירד כמו שצריך, ואפילו זה כבר נמס כולו. כשהכניס את המכונית לחנייה, סניה הרים את צווארון מעילו, נמלט מהגשם והשלג המגעילים, ועבר לכניסה לסופרמרקט. בפנים היה יבש וחם, וכמעט נטוש. "כולם היו הרבה זמן בבית, אוליבייה מתכוננים", חייך סאניוק והלך למחלקת האלכוהול. לפתע הגיעה עגלה מלאה במצרכים מעבר לפינה וכמעט הפילה את סנקה מרגליו.
- הו, אני מצטער, בבקשה! לא שמתי לב בך... - אישה צעירה ויפה איבדה את נשימתה, בוהה בחוסר נימוס למדי בסנקה בעיניים פקוחות לרווחה. היא נראתה לו מוכרת, אבל הוא לא זכר איך הוא מכיר אותה.
– זה בסדר, אני בטוח, – חייך אליה סניה, הסתובב סביב העגלה והמשיך. לאחר תריסר צעדים הוא הסתובב, מקווה שכבר עזבה, אך האישה עדיין עמדה במקום והביטה בו. היא הבחינה במבטו, ובמבוכה הסתובבה וניגשה לקופה.
"מוזר..." חשב סאניוק ובחר בקוניאק. "איזה פרצוף מוכר... אולי ממשרד קרוב? או איזו לקוחה ותיקה?..." במחשבה, יצא מהסופרמרקט עם צרור מתחת לזרועו, ורק ליד מכוניתו ראה אותה שוב. המכונית שלה הייתה קרובה מאוד, היא ניסתה לדחוף את הרכישות לתא המטען, מחזיקה מטריה ביד אחת ומתגוננת מהרוח הסוערת והגשם.
– תן לי לעזור לך, – ניגשה סניה, ובלי לחכות לתשובה, החלה לשים שקיות ניילון בתא המטען. היא עמדה לידו והביטה בו בדממה. כשכל הרכישות היו במכונית, הוא פנה אליה.
סליחה, אבל אני חושב שאני מכיר אותך. – אמר ומיד התבלבל. - אתה לא חושב, אני לא מנסה להכיר אותך בצורה כזו, אני פשוט באמת מכיר את הפנים שלך טוב מאוד.
– ולי שלך... – היא יצאה לבסוף מטראנס וחייכה. אבל אני בספק שאנחנו מכירים אחד את השני. רק לאחרונה הגעתי לעיר, מרחוק... אני כמעט לא מכיר פה אף אחד.
- אני מבין... ובכן, אולי זה נראה. רק שהעיניים שלך מאוד מוכרות... - סנקה חש אי נוחות שהוא דבק באישה. - אוקיי, מצטער להטריד אותך, אני כנראה עוצר אותך. יש כל כך הרבה רכישות, כנראה שהבעל כבר בבית ומחכה לאוכל לשולחן החגיגי. - הוא ניסה במבוכה להתבדח.
– כן, איזה בעל, – היא פיטרה, – הילדים מחכים בבית, ורק עכשיו יכולתי להשתחרר מהעבודה. הבעל לשעבר, תודה לאל, כבר רחוק, הפעם הוא לא יסיע אותי לקבר, - היא גיחכה, לא מפסיקה להסתכל על סנקה.
סאנק הביט בה בשאלה. היא הסבירה:
– לפני כחמש שנים, בדיוק לקראת ראש השנה, הלכנו איתו למסיבת ראש השנה, והוא עדיין לקח את זה טוב בבית... חלקלק, איבד שליטה על ההגה בסיבוב ועף למוט עם הצד הימני. איך הוציאו אותי מההריסות, אני לא יודע... לקחו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, הלב נעצר בדרך, מוות קליני... אני לא זוכר את זה, כמובן, אמרו לי הרופאים אחר כך.
משהו נדקר בליבו. היא המשיכה:
– הדבר היחיד שאני זוכר הוא אור לבן חזק... לא בקצה המנהרה, כמו שאומרים, אלא רק אור חם מסביב... ושם... – גמגמה. ראיתי את הפנים שלך.
סניה עמדה כמו נטועה במקום ולא יכלה לזוז.
"ופתאום התעוררתי. קצת לפני חצות... כל הרופאים היו בהלם, הם היו בטוחים שהכל נגמר. מאוחר יותר אמרו לי שבתרגול שלהם אף אחד לא שרד אחרי פציעות כאלה... אבל היה לי מזל כנראה... בזכותך...
סאנק הביט בעיניה ולא אמר מילה. הם פשוט עמדו בשקט אחד מול השני, לא שמו לב שהגשם פסק מזמן. שלג לבן רך ירד מהשמיים...
|
|
אני אוהב אותך... - ... - למה אתה שותק? - ... - אולי מספיק? – ... – באתי לדבר, לא לנהל מונולוג. - ... - את כל. הבנתי. אתה לא אוהב אותי יותר... תענה לי! זה נכון? - כן. - הֱיה שלום. - לאן אתה הולך? – הרחק ממך ומכל החיים האלה. - מה הביתה? - אתה תדע בקרוב. אני אלך לאן שאף אחד לא בא...
היא התרחקה ממנו במהירות רבה והמילים הפכו לבלתי מובנות... לו רק ידע לאן היא הולכת...
שלום אמא! - הבת רצה הביתה ונישקה את אמה האהובה על הלחי. - אממ... שלום... - אמא הופתעה מאוד מההתנהגות של בתה, היא לא דיברה איתה ככה מאז שהייתה בת שמונה... - אמא, תכיני פנקייק! הרבה! כל כך הרבה! כל כך הרבה זמן לא אכלתי את הפנקייקים שלך... - במילים האלה הבת רצה לחדרה. - נו ... אם אתה רוצה ... - אמא הייתה קצת אובדת עצות. היא לא יכלה לנחש למה בתה צריכה פנקייק?! היא שונאת אותם... אבל לב אמה התחמם מבקשה כזו, והיא לא ייחסה לזה חשיבות רבה... אבל לשווא...
בריצה לחדרה, היא נפלה על המיטה... דמעות זלגו על לחייה... הוא לא אוהב אותה. היא ניחשה, אבל... בנפשה נצצה עד התקווה האחרונה, אותה השמיד סופית היום. אהבה. חיה בליבה. שלוש עשרה שנים. זה הרבה? אולי לא, אבל היא הצליחה לאהוב אותו. היא כבר בוגרת בנשמה. היא לא כמו בנות אחרות שמחליפות בחורים כמו כפפות, זו דרך החיים שלהן. והיא חיה רק בשבילם. כשהיא הייתה לידו קרה משהו. כל העולם נעלם איפשהו. ורק הוא... עכשיו בפעם האחרונה היא חוותה את התחושה הזו. היא ידעה שהיא תמות. זה לא ימות כמו כולם. ובגלל האהבה. היא תתאבד. היום. עוד שעתיים. בדיוק בשעה 00:00. אחרי הכל, בתקופה זו הם נפגשו. זה היה באותה תקופה שכל העולם התהפך... אבל אז הוא התהפך מאהבה, ועכשיו... בעוד שעתיים זה יתהפך, אבל ממוות... ריח הפנקייק דיגדג לה את נחיריים... אמא...
סליחה... - לחשה הילדה. - אני אוהב אותך, אבל אני אוהב אותו יותר... אני מצטער...
כְּאֵב. כאב עז בער בלבה של הילדה. נשמה... היא הייתה מצולקת. אחרי הכל, החיים העיפו אותה מצד לצד. לא רוצה לתת פיסת אושר. אבל למה? גוֹרָל. היא אכזרית. הילדה ידעה את זה. היא ידעה שהיא תהפוך למלאך. ותמיד יראה אותו. עיניו הירוקות ללא תחתית... אה... עיניו. 22:30. שעה וחצי... האוויר הזה, משהו לא בסדר בו. הוא מרגיש את התקרבות המוות. קר לו. הכרית הייתה ספוגה בדמעותיה. דמעות חסרות תועלת, אבל רק הן עזרו לה להחזיק מעמד. באיזו תדירות היא בכתה? כמה לילות היא לא ישנה, רק היא יודעת על זה... עכשיו רק היא... אף אחד לא יידע.
גיליון נייר, מכתב נוגע:
מצטער! חָמוּד! אהבתי אותך, אבל אתה... לא הבנת אותי. כבר לא נגזר עלי לחיות בעולם הזה. כי אני מרגיש שזה הולך להיות החיים בלעדיך. אני אשתחרר מכאב. אני מניח שאני חלש, אבל אתה לא מבין איזה כאב זה...
היא קיפלה את כתב היד האחרון שלה לריבוע מסודר ותחבה אותו לכיס הז'קט שלה. עזוב את החדר.
אנה, איפה את? אבל מה עם פנקייקים? - אמא עלתה עם חיוך טוב על הפנים... זה גרם לאניה להרגיש עוד יותר חולה, היא רצתה לבכות. - אמא, אני צריך ללכת, את מצטערת, אני בהחלט אוכל את הטעים הזה... - היא נישקה לאמא שלה על הלחי לשלום וחמקה מהדלת במהירות... - פשוט לך הביתה לא יאוחר משתיים עשרה! אמא קראה אחריה.
אניה לקחה נשימה עמוקה והלכה.
כשהיא יצאה החוצה, התחיל לרדת גשם חזק... זו החבר שלה. הוא תמיד תמך בה ועכשיו לא רצה שהיא תעזוב את החיים האלה.
כלום, – אמרה אל תוך הריק, – אני לא הולכת לשום מקום, אני אהיה שם, בגן עדן, איתך.
אבל הגשם לא הבין אותה והמשיך לשפוך ולהצליף בלחיים ביתר שאת. היא רצה לשם... המקום שבו הוא והיא נפגשו... זה היה תהום יפה שממנה נראתה כל העיר, ומתחת לתהום שררה ריקנות פעורה ונהר שאג אי שם למטה. כאן החליטה אנה למות. 23:50. עשר דקות. נגמר הגשם. והאוויר היה לח. היא ישבה והקשיבה לשקט, שנשבר מדי פעם ברעש הנהר... 23:55. לפתע נשמעו צעדים אי שם מרחוק. מישהו הלך כאן. אבל בינתיים הוא היה רחוק. היא ידעה את זה. 23:58. המדרגות התקרבו. 23:59. ברגע אחרון. היא עמדה על קצה הצוק. הספירה לאחור נמשכה שניות. ופתאום הוא יצא אל קרחת היער. מהפתעה היא מעדה ו... כמעט עפה למטה. הוא הצליח לתפוס את ידה. עיניה התמלאו דמעות והביטו בו בעצב כזה.
אניה, אני מחזיק אותך, אני אוהב אותך, אני טיפש.
ידה חמקה לאט החוצה.
עכשיו אני אמשוך אותך החוצה... - לא... - אניה הנידה בראשה והרפה את ידו...
היא עפה לשלוש שניות בלבד והמשיכה להסתכל בעיניו. שלוש השניות האלה הרגישו כמו נצח. העולם נקרע על ידי אהבה ומוות. עיניו התמלאו אימה, ובחשכת התהום התמוסס קולה העדין:
אני אוהב אותך... - גם אני אוהב אותך... - הוא לחש...
00:30. הוא ישב על צוק ולא חשב על כלום. ואז הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו. הוא התקשר למישהו ו... אף אחד לא ראה אותו שוב...
המשטרה והאמבולנס הגיעו במהירות. מאוחר יותר הגיעה מכונית נוספת לצוק ואמה של הילדה המתה ברחה.
לא! לא!.. לא...- היא צרחה ונפלה על ברכיה מול גופתה חסרת החיים והדם של בתה...
היא נקברה על הצוק הזה. והאגדה אומרת שאם אתה בא לשם ב-23:59, אתה יכול לראות שני צעירים. ילדה וילד יושבים על שפת צוק, ובדיוק בשעה 00:00 הם יקומו ויפלו לתהום... היא הלכה למקום שמעולם לא חזר בו, והוא נעלם. הוא מת. אבל גופתו מעולם לא נמצאה...
55 הסיפורים הזעירים האלה שחולקו קוראי הבלוג על הסיבה לשמחתם היום ממלאים את הלבבות בחום ותקווה. הם יעזרו לך לחייך, ואולי אפילו לבכות משמחה עבור אחרים, מדווח Day.Az בהתייחס ל-fit4brain.
- היום, כשישנתי, הבת שלי העירה אותי וקראה בשמי. ישנתי על כיסא הספה בחדרה בבית החולים, וכשפקחתי את עיניי ראיתי אותה מחייכת. הבת שלי בתרדמת כבר 98 ימים.
- אמי נפטרה היום לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. החבר הכי טוב שלי, שגר 3000 ק"מ ממני, התקשר לנחם אותי איכשהו. "מה היית עושה אם הייתי מופיע עכשיו ומחבק אותך חזק?" הוא שאל אותי. "בהחלט הייתי מחייך," עניתי. ואז הוא צלצל בפעמון הדלת.
- היום סבי בן ה-75, שעיוור מקטרקט כבר כמעט 15 שנה, אמר לי: "סבתא שלך היא האישה הכי יפה, לא?" חשבתי שנייה ואמרתי, "כן, זה כן. אתה בטח מתגעגע לראות את היופי שלה כל יום." "יקירי," אמר הסבא. אני רואה את היופי הזה כל יום. זה אפילו יותר טוב עכשיו מאשר כשהיינו צעירים".
- היום הלכתי עם בתי במעבר. לפני עשר שנים, הוצאתי ילד בן 14 מרכב השטח הלוהט של אמא שלו לאחר תאונת דרכים. הרופאים אמרו שהוא לעולם לא ילך שוב. בתי ביקרה אותו בבית החולים איתי מספר פעמים. ואז היא התחילה לבוא בעצמה. היום, מתריס מול הגורל ובחיוך גדול, הוא שם את הטבעת למזבח על אצבעה של בתי, עומד איתן על רגליו.
- היום הגעתי לדלת החנות שלי (אני חנות פרחים) ב-7 בבוקר וראיתי חייל לידי. הוא נסע לשדה התעופה כדי לשרת באפגניסטן במשך שנה. הוא אמר: "הבאתי הביתה זר פרחים לאשתי בכל יום שישי ואני לא רוצה שזה יפסיק כשאני לא". לאחר מכן הוא ביצע הזמנה של 52 משלוחי פרחים למשרדה של אשתו בכל יום שישי אחר הצהריים עד שחזר. נתתי לו 50% הנחה - אהבה כזו מילאה לי את כל היום באור.
- היום אמרתי לנכד שלי בן ה-18 שאף אחד לא ביקש ממני לנשף כשסיימתי את התיכון, אז לא הלכתי. הוא הופיע אצלי בבית הערב לבוש בחליפה ולקח אותו לנשף שלו בתור חברה.
- היום, כשהיא התעוררה מתרדמת של 11 חודשים, היא נישקה אותי ואמרה: "תודה שהיית כאן, על כל הסיפורים היפים האלה, שהאמנת בי... וכן, אני אתחתן איתך".
- היום ישבתי בפארק ואכלתי את הסנדוויץ' שלי לארוחת צהריים, כשראיתי מכונית עם זוג קשישים עוצרת לאלון ישן ליד. הוא הפיל את חלונותיו ושמע צלילים של ג'אז טוב. אחר כך יצא האיש מהמכונית, עזר לחברתו לצאת, הרחיק אותה כמה מטרים מהמכונית, ובחצי השעה הבאה רקדו מתחת לעץ אלון ישן לצלילי מנגינות יפות.
- היום ניתחתי ילדה קטנה. היא הייתה זקוקה לסוג הדם הראשון. לא היה לנו אחד, אבל לאחיה התאום יש אותה קבוצה. הסברתי לו שזה עניין של חיים ומוות. הוא חשב לרגע ואז נפרד מהוריו. לא שמתי לב עד שלקחנו את הדם והוא שאל, "אז מתי אני אמות?" הוא חשב שהוא נותן את חייו בשבילה. למרבה המזל, שניהם בסדר עכשיו.
- היום אבא שלי הוא האבא הכי טוב שאפשר לחלום עליו. הוא בעלה האוהב של אמי (תמיד מצחיק אותה), הוא היה בכל משחק כדורגל שלי מאז שהייתי בן 5 (עכשיו אני בן 17), והוא מפרנס את כל המשפחה שלנו בכך שהוא עובד כמנהל עבודה בבנייה. הבוקר, כשחיפשתי בארגז הכלים של אבי לצבת, מצאתי נייר מקופל מלוכלך בתחתית. זה היה ערך יומן ישן שכתב אבי בדיוק חודש לפני היום שבו נולדתי. נכתב שם: "אני בן שמונה עשרה, אלכוהוליסט, נושר מכללה, מתאבד מצער, קורבן התעללות בילדים ורישום פלילי של גניבת רכב. ובחודש הבא, 'אב מתבגר' יהיה ברשימה. אבל אני נשבע שאעשה את הדבר הנכון עבור התינוק שלי. אני אהיה האבא שמעולם לא היה לי". ואני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל הוא עשה את זה.
- היום בני בן ה-8 חיבק אותי ואמר: "את האמא הכי טובה בעולם". חייכתי ושאלתי בציניות, "איך אתה יודע? לא ראית את כל האמהות בעולם". אבל הבן, בתגובה לכך, חיבק אותי עוד יותר ואמר: "ראיתי את זה. העולם שלי הוא אתה".
- היום ראיתי חולה מבוגר עם מחלת אלצהיימר קשה. לעתים רחוקות הוא זוכר את שמו שלו ולעתים קרובות שוכח היכן הוא נמצא ומה הוא אמר דקה קודם לכן. אבל בנס כלשהו (ואני חושב שהנס הזה נקרא אהבה), בכל פעם שאשתו באה לבקר אותו, הוא נזכר מי היא ומברך אותה במילים "שלום, קייט היפה שלי".
- היום הלברדור שלי בן 21. הוא בקושי יכול לעמוד, בקושי רואה או שומע כלום, ואפילו אין לו כוח לנבוח. אבל בכל פעם שאני נכנס לחדר, הוא מכשכש בשמחה בזנבו.
- היום יום השנה ה-10 שלנו, אבל מאז שבעלי ואני איבדנו לאחרונה את מקום עבודתנו, הסכמנו לא להוציא כסף על מתנות. כשהתעוררתי הבוקר, בעלי כבר היה במטבח. ירדתי למטה וראיתי פרחי בר יפים בכל הבית. היו לפחות 400 כאלה, והוא באמת לא הוציא אגורה.
- סבתי בת ה-88 והחתולה בת ה-17 שלה עיוורים. כלב נחייה עוזר לסבתא שלי להתנייד בבית, וזה טבעי ונורמלי. עם זאת, לאחרונה הכלב החל להוביל את החתול ברחבי הבית. כשהחתול מיאה, הכלב ניגש ומתחכך את אפו בו. ואז החתולה קמה ומתחילה ללכת אחרי הכלב - לירכתיים, ל"שירותים", לכיסא שבו היא אוהבת לישון.
- היום נחרדתי לראות מבעד לחלון המטבח שלי את בתי בת השנתיים החליקה ונפלה לבריכה. אבל לפני שהספקתי להגיע אליה, הרטריבר שלנו רקס קפץ אחריה, תפס אותה בצווארון חולצתה וגרר אותה למדרגות שבהן תוכל לעמוד בכוחות עצמה.
- היום אחי הגדול תרם את מח העצם שלו בפעם ה-16 כדי לעזור לי בטיפול בסרטן. הוא דיבר ישירות עם הרופא ואני אפילו לא ידעתי על זה. והיום הרופא שלי הודיע לי שנראה שהטיפול עובד: "מספר התאים הסרטניים ירד באופן דרמטי בחודשים האחרונים".
- היום נסעתי הביתה עם סבא שלי כשהוא פתאום עשה סיבוב פרסה ואמר: "שכחתי לקנות זר פרחים לסבתא שלי. בוא נלך למוכר הפרחים בפינה. זה ייקח רק שנייה". "מה כל כך מיוחד היום שכדאי לך לקנות לה פרחים?" שאלתי. "שום דבר מיוחד," אמר הסבא. - כל יום הוא מיוחד. סבתא שלך אוהבת פרחים. הם גורמים לה לחייך".
- היום קראתי שוב את מכתב ההתאבדות שכתבתי ב-2 בספטמבר 1996, שתי דקות לפני שחברתי דפקה בדלת ואמרה "אני בהריון". פתאום הרגשתי שאני רוצה לחיות שוב. היום היא אשתי האהובה. ולבת שלי, שהיא כבר בת 15, יש שני אחים צעירים יותר. מדי פעם אני קוראת שוב את מכתב ההתאבדות הזה כדי להזכיר לעצמי כמה אני אסיר תודה – יש לי הזדמנות שנייה לחיות ולאהוב.
- היום, כמו בכל יום בחודשיים האחרונים מאז שחזרתי מבית החולים עם צלקות כוויות על הפנים (ביליתי שם כמעט חודש אחרי השריפה ששרפה את הבית שלנו), מצאתי ורד אדום מוצמד ללוקר בית הספר שלי. אני לא יודע מי בא לבית הספר מוקדם כל יום ומשאיר לי את הוורדים האלה. אפילו ניסיתי כמה פעמים בעצמי לבוא מוקדם ולתפוס את האדם הזה - אבל בכל פעם הוורד כבר היה במקום.
- היום מלאו 10 שנים למותו של אבי. כשהייתי קטן, הוא נהג לשיר לי מנגינה קטנה לפני השינה. כשהייתי בת 18 והוא היה בחדר חולים שנאבק בסרטן, כבר שרתי לו את זה. מאז, מעולם לא שמעתי את זה, עד שהיום הארוס שלי התחיל לזמזם אותו מתחת לנשימה. מסתבר שאמו נהגה לשיר לו את זה גם כשהיה ילד.
- היום בשיעורי שפת חירשים הייתה אישה שאיבדה את מיתרי הקול שלה בגלל סרטן. בעלה, ארבעת ילדיה, שתי אחיותיה, אח, אמא, אבא ושנים עשר חברים קרובים נרשמו איתה כדי שתוכל לתקשר איתה לאחר שאיבדה את יכולת הדיבור בקול רם.
- היום בני בן ה-11 שולט בשפת הסימנים כי חברו ג'וש, איתו גדל מינקות, חירש. אני שמח לראות איך החברות שלהם מתחזקת מדי שנה.
- היום, בגלל מחלת האלצהיימר ודמנציה, סבא שלי כבר לא תמיד מזהה את אשתו כשהוא מתעורר בבוקר. זה הדאיג מאוד את סבתא כשזה קרה לראשונה לפני שנה, אבל עכשיו היא תומכת בזה לחלוטין. היא אפילו משחקת איתו כל בוקר, מנסה לגרום לו להציע לה שוב נישואין לפני ארוחת הערב. והיא מעולם לא הפסידה.
- היום אבי נפטר מסיבות טבעיות בגיל 92. מצאתי את גופתו נחה בשלווה בכיסא בחדר שלי. שלושה תצלומים ממוסגרים בגודל 8X10 נחו על ברכיי - אלה היו תצלומים של אמי, שמתה לפני 10 שנים. היא הייתה אהבת חייו, וככל הנראה, לפני מותו, הוא רצה לראות אותה שוב.
- היום אני אמא גאה לילד עיוור בן 17. למרות שהבן שלי נולד עיוור, זה לא מנע ממנו ללמוד מצוין, להפוך לגיטריסט (האלבום הראשון של החבורה שלו כבר עלה על 25,000 הורדות ברשת) וחבר נהדר לחברתו ולרי. היום אחותו הקטנה שאלה אותו מה הוא הכי אוהב בואלרי והוא ענה: "זהו זה. היא יפה".
- היום שירתתי זוג מבוגרים במסעדה. הם הסתכלו זה על זה כך שהיה ברור מיד שהם אוהבים זה את זה. כשהאיש הזכיר שהם חוגגים את יום השנה שלהם, חייכתי ואמרתי: "תן לי לנחש. אתם ביחד הרבה מאוד שנים". הם חייכו והאישה אמרה: "למעשה, לא. היום יום השנה החמישי שלנו. שנינו חיינו בחיים את בני הזוג שלנו, אבל הגורל נתן לנו הזדמנות נוספת לאהוב".
- היום אבא שלי מצא את אחותי הקטנה - בחיים, כבולה לקיר ברפת. היא נחטפה ליד מקסיקו סיטי לפני חמישה חודשים. הרשויות הפסיקו לחפש אחריה שבועיים לאחר שנעלמה. אמא ואני השלמנו עם מותה - בחודש שעבר קברנו אותה. כל המשפחה שלנו וחברותיה הגיעו להלוויה. כולם חוץ מאביה - הוא היחיד שהמשיך לחפש אותה. "אני אוהב אותה יותר מדי מכדי לוותר", אמר. ועכשיו היא בבית - כי הוא ממש לא ויתר.
- היום אחותי ואני היינו בתאונת דרכים. בבית הספר, אחותי היא מיס פופולרי. היא מכירה את כולם וכולם מכירים אותה. ובכן, אני קצת מופנם - אני תמיד מתקשר עם אותן שתי בנות. אחותי פרסמה מיד בפייסבוק על התאונה. ובזמן שכל החברים שלה השאירו הערות, שניים מחברי התייצבו לזירת התאונה עוד לפני שהאמבולנס הגיע לשם.
- היום הארוס שלי חזר מטיול צבאי בחו"ל. אבל אתמול הוא היה רק החבר שלי, חשבתי. לפני כמעט שנה הוא שלח לי חבילה שביקש לא לפתוח עד שיחזור הביתה בעוד שבועיים - אבל אז הוארכה נסיעת העסקים שלו ב-11 חודשים נוספים. היום, כשהוא חזר הביתה, הוא ביקש ממני לפתוח את החבילה. וכשהוצאתי ממנה טבעת יפה, הוא כרע מולי על ברך אחת.
- היום במועדון ג'אז בסן פרנסיסקו ראיתי שני אנשים מתלהבים זה מזה בטירוף. האישה הייתה גמד, והגבר היה מתחת לשני מטרים. אחרי כמה קוקטיילים הם הלכו לרחבת הריקודים. כדי לרקוד איתה לאט, כרע הגבר ברך.
- היום מצאתי בעיתונים שלנו את היומן הישן של אמי, אותו היא שמרה בתיכון. הוא הכיל רשימה של התכונות שהיא קיוותה למצוא מתישהו בחבר שלה. רשימה זו היא כמעט תיאור מדויק של אבי, ואמי פגשה אותו רק כשהייתה בת 27.
- היום במעבדה לכימיה של בית הספר, בת הזוג שלי הייתה אחת הבנות היפות (והפופולריות) בכל בית הספר. ולמרות שלא העזתי אפילו לדבר איתה קודם, היא התגלתה כפשוטה ומתוקה מאוד. פטפטנו בכיתה, צחקנו, אבל בסוף בכל זאת קיבלנו חמישיות (התברר שגם היא חכמה). לאחר מכן, התחלנו לדבר מחוץ לכיתה. בשבוע שעבר, כשגיליתי שהיא עדיין לא החליטה עם מי ללכת לנשף, רציתי להזמין אותה, אבל שוב לא היה לי האומץ. והיום, בהפסקת צהריים בבית קפה, היא רצה אליי ושאלה אם אני רוצה להזמין אותה. אז עשיתי, והיא נישקה אותי על הלחי ואמרה, "כן!"
- היום, ביום ההולדת העשירי שלנו, אשתי הגישה לי מכתב התאבדות שכתבה כשהייתה בת 22, באותו יום שבו נפגשנו. והיא אמרה, "כל השנים האלה לא רציתי שתדע כמה טיפש ואימפולסיבי הייתי אז. אבל למרות שלא ידעת את זה, הצלת אותי. תודה".
- היום לסבא שלי יש תמונה ישנה משנות ה-60 על שידת המיטה שלו, בה הוא וסבתו צוחקים בעליצות באיזו מסיבה. סבתי נפטרה מסרטן בשנת 1999 כשהייתי בת 7. היום הלכתי לבית שלו וסבי ראה אותי מסתכל על התמונה הזו. הוא ניגש אליי, חיבק אותי ואמר: "זכור - אם משהו לא נמשך לנצח, זה לא אומר שהוא לא שווה את זה".
- היום ניסיתי להסביר לשתי בנותיי, בנות 4 ו-6, שנצטרך לעבור מבית ארבעת החדרים שלנו לדירת שני חדרים עד שאמצא עבודה חדשה ומשתלמת. הבנות הביטו זו בזו לרגע, ואז הצעירה שאלה: "האם כולנו נעבור לשם ביחד?" "כן," עניתי. "ובכן, אין בזה שום דבר רע," היא אמרה.
- אני אמא ל-2 ילדים וסבתא ל-4 נכדים. בגיל 17 נכנסתי להריון עם תאומים. כשהחבר והחברים שלי גילו שאני לא הולכת לעשות הפלה, כולם הפנו לי עורף. אבל לא ויתרתי. בלי לעזוב את בית הספר, קיבלתי עבודה, סיימתי את המכון ופגשתי שם בחור שכבר 50 שנה אוהב את הילדים שלי כאילו הם שלו.
- היום, ביום הולדתי ה-29, חזרתי הביתה מסיור הצבאי הרביעי והאחרון שלי בחו"ל. ילדה קטנה שגרה בשכנות להוריי (שאם להיות כנה, היא כבר לא ילדה קטנה - כיום היא בת 22) פגשה אותי בשדה התעופה עם ורד ארוך ויפה, בקבוק מהוודקה האהובה עליי, ואז ביקשה ממני לצאת.
- היום בתי קיבלה את ההצעה של החבר שלה. הוא מבוגר ממנה ב-3 שנים. הם התחילו לצאת כשהיא הייתה בת 14 והוא בן 17. אז ממש לא אהבתי את הפרש הגילאים הזה. כשמלאו לו 18 שבוע לפני שמלאו לה 15, בעלי התעקש שהם יסיימו את הקשר. הם נשארו חברים אבל יצאו עם אנשים אחרים. אבל עכשיו כשהיא בת 24 והוא בן 27, מעולם לא ראיתי זוג כל כך מאוהבים אחד בשני.
- כשגיליתי היום שאמא שלי חלתה עם שפעת, הלכתי לסופר לקנות לה פחיות מרק. נתקלתי שם באבי, שבעגלתו היו 5 פחיות מרק, תרופות קרות, מפיות, טמפונים, 4 תקליטורי DVD של קומדיות רומנטיות וזר פרחים. אבא שלי גרם לי לחייך.
- היום ישבתי על מרפסת המלון וראיתי זוג מאוהב צועד על החוף. משפת הגוף שלהם היה ברור שהם מאוד נהנים זה מחברתו של זה. כשהם התקרבו, הבנתי שהם ההורים שלי. ולפני 8 שנים הם כמעט התגרשו.
- אני רק בן 17 היום, אבל החבר שלי, ג'ייק, יוצא כבר 3 שנים. אתמול בילינו את הלילה הראשון ביחד. אבל את "זה" לא עשינו קודם, וגם לא באותו לילה. אפינו עוגיות, צפינו בשתי קומדיות, צחקנו, שיחקנו באקסבוקס ונרדמנו מחבקים אחד את השני. למרות האזהרות של ההורים שלי, הוא התגלה כג'נטלמן אמיתי והבחור הכי טוב.
- היום, כשדפקתי על כיסא הגלגלים שלי ואמרתי לבעלי, "אתה יודע, אתה הסיבה היחידה שאני רוצה להשתחרר מהדבר הזה", הוא נישק לי את המצח ואמר, "מותק, אני אפילו לא שם לב לזה".
- היום סבי וסבתי, שהיו בשנות התשעים לחייהם וחיו יחד 72 שנים, מתו שניהם בשנתם, בהפרש של כשעה.
- היום אבא שלי הגיע אלי הביתה - לראשונה מזה חצי שנה מאז היום שאמרתי לו שאני הומו. כשפתחתי את הדלתות, הוא חיבק אותי עם דמעות בעיניו ואמר: "אני מצטער, ג'ייסון. אני אוהב אותך."
- היום אחותי האוטיסטית בת ה-6 אמרה את המילה הראשונה שלה - שמי.
- היום, בגיל 72, 15 שנים לאחר מות סבי, סבתי מתחתנת בשנית. אני בת 17, ובכל חיי לא ראיתי אותה כל כך מאושרת. כמה מעורר השראה לראות אנשים בגיל הזה כל כך מאוהבים אחד בשני. זה אף פעם לא מאוחר מדי.
- ביום הזה, לפני כמעט 10 שנים, עצרתי בצומת ורכב נוסף התנגש בי. הנהג שלו היה סטודנט באוניברסיטת פלורידה - כמוני. הוא התנצל בכנות. בזמן שחיכינו למשטרה ולגרר, התחלנו לדבר ועד מהרה, בלי מעצורים, צחקנו אחד מהבדיחות של זה. החלפנו מספרים, אבל השאר היסטוריה. לאחרונה חגגנו את יום השנה ה-8 שלנו.
- היום, אחרי שנתיים של פרידה, אשתי לשעבר ואני סוף סוף פותרים את ההבדלים בינינו ומחליטים להיפגש לארוחת ערב. שוחחנו וצחקנו במשך 4 שעות רצופות. ולפני שעזבה, היא נתנה לי מעטפה גדולה ושמנמנה. הוא הכיל 20 מכתבי אהבה שהיא כתבה בשנתיים האלה. ועל המעטפה הייתה מדבקה שכתוב עליה "מכתבים לא נשלחו בגלל עקשנותי".
- היום עברתי תאונה שהשאירה לי פצע עמוק במצח. הרופא כרך לי תחבושת סביב הראש ואמר לי לא להוריד אותה במשך שבוע שלם, מה שעשה אותי מאוד עצוב. לפני שתי דקות אחי הצעיר נכנס לחדר שלי עם אותה תחבושת על הראש. אמא אמרה שהוא התעקש על זה כדי שלא ארגיש בודד.
- היום, כשסבי בן ה-91 (רופא צבאי, גיבור מלחמה ואיש עסקים מצליח) שכב במיטת בית חולים, שאלתי אותו מה בעיניו ההישג הגדול ביותר שלו. הוא פנה אל סבתו, אחז בידה ואמר: "זה שהזדקנתי איתה".
- היום החבר העיוור שלי תיאר לי בפרטי פרטים כמה יפה החברה החדשה שלו.
- היום, כשצפיתי בסבא וסבתא שלי בני ה-75 במטבח נהנים וצוחקים אחד מהבדיחות של זה, הבנתי שהצלחתי לראות לרגע קצר מהי אהבת אמת. אני מקווה שיום אחד אצליח למצוא אותו.
- ביום הזה, לפני 20 שנה בדיוק, סיכנתי את חיי כדי להציל אישה שנסחפה בזרם המהיר של נהר הקולורדו. כך הכרתי את אשתי - אהבת חיי.
- היום, במלאת 50 שנה לנישואינו, היא חייכה אלי ואמרה: "הלוואי והייתי פוגש אותך מוקדם יותר".
תרופות להורדת חום לילדים נקבעות על ידי רופא ילדים. אבל ישנם מצבי חירום לחום כאשר הילד צריך לקבל תרופה מיד. ואז ההורים לוקחים אחריות ומשתמשים בתרופות להורדת חום. מה מותר לתת לתינוקות? איך אפשר להוריד את הטמפרטורה אצל ילדים גדולים יותר? אילו תרופות הן הבטוחות ביותר?
יום אחד טיילתי בחנויות המקומיות, קניתי, ופתאום הבחנתי בקופאית מדברת עם ילד בן לא יותר מחמש או שש.
הקופאית אומרת: אני מצטער, אבל אין לך מספיק כסף לקנות את הבובה הזו.
ואז פנה אליי הילד הקטן ושאל: דוד, אתה בטוח שאין לי מספיק כסף?
ספרתי את הכסף ועניתי: יקירתי, אין לך מספיק כסף לקנות את הבובה הזו.
הילד הקטן עדיין החזיק את הבובה בידו.
לאחר ששילמתי עבור הרכישות שלי, ניגשתי אליו שוב ושאלתי למי הוא מתכוון לתת את הבובה הזו...?
אחותי אהבה מאוד את הבובה הזו ורצתה לקנות אותה. אני רוצה לתת לה את זה ליום ההולדת שלה! אני רוצה לתת את הבובה לאמא שלי כדי שהיא תוכל להעביר אותה לאחותי כשהיא הולכת אליה!
... העיניים שלו היו עצובות כשהוא אמר את זה.
אחותי הלכה לאלוהים. אז אבא שלי אמר לי, ואמר שבקרוב גם אמא שלי תלך לה', אז חשבתי שהיא יכולה לקחת איתה את הבובה ולתת אותה לאחותי!? ….
סיימתי את הקניות שלי במצב מהורהר ומוזר. לא הצלחתי להוציא את הילד הזה מהראש שלי. ואז נזכרתי - הייתה כתבה במקומון לפני יומיים על גבר שיכור במשאית שפגע באישה ובילדה קטנה. הילדה הקטנה מתה מיד במקום, והאישה הייתה במצב אנוש, על המשפחה להחליט לכבות את המכונה שמחזיקה אותה בחיים, מאחר והצעירה לא מצליחה להתאושש מהתרדמת. האם זו משפחתו של הילד שרצה לקנות בובה לאחותו?
לאחר יומיים התפרסמה בעיתון כתבה שאומרת שאותה צעירה נפטרה... לא יכולתי לעצור את הדמעות... קניתי ורדים לבנים והלכתי להלוויה... הילדה שכבה בלבן, ביד אחת בובה ותמונה, ובצד אחד ורד לבן.
עזבתי בדמעות, והרגשתי שעכשיו חיי ישתנו... לעולם לא אשכח את אהבתו של הילד הזה לאמו ולאחותו!!!
נא לא לנהוג בזמן אלכוהול!!! אתה יכול להרוס לא רק את החיים שלך...
4445המעריץ החדש התייחס ללנה בזהירות ובעדינות, והיא כבר הרגישה משהו יותר מסתם אהדה כלפיו. אבל אפילו שישה חודשים לאחר מכן, הוא לא עשה ניסיונות להתקרב ...
לנה אהבה שיש לה אמא כל כך צעירה, אתלטית ועליזה, שאפילו עוברי אורח פונים אליהן באותה צורה - "בנות". הם באמת היו יותר כמו חברים: הם אהבו את אותה מוזיקה, קולנוע של סופר, אופנת נוער (לנה הודתה שחולצת טריקו בהירה ומכנסיים קצרים נראים אפילו יותר מתאימים לאמה מאשר עליה, בת תשע-עשרה).
לנה לא הרגישה מקופחת במשפחה לא שלמה. היא הבינה שאמה עשתה כל שביכולתה כדי לתת לה את ההזדמנות לחיות בשפע, להיכנס לאוניברסיטה טובה, והצילה אותה מאביה השיכור, ושמה קץ ל"אהבתה הגדולה".
ביתם היה פתוח לאורחים. הגברים העיפו מבטים מתפעלים באמם. אבל איש לא נשאר ללון, מה שהבת הייתה מרוצה ממנו: לענייניה האישיים של דינה יהיו מחוץ לחומות הללו!
חתן אידיאלי
פעם אחת, כשהיא מסדרת את עצמה מול המראה, אמרה אמה:
– הלילה יבואו אלינו... והייתי רוצה שתסתכל מקרוב על אדם אחד.
וכשהבחינה בבלבול בעיני בתה, היא צחקה:
לא, זה בכלל לא מה שאתה חושב! אתה יודע, זה סוג החתן שהייתי רוצה שיהיה לי.
לנה נחרה.
- נראה?
– ומה רע: הסתכלתי, אז תראה ואתה. זה לא בשבילך, אבל אנחנו מסדרים לו כלות - איך אפשר שלא לאהוב את זה?! והיא לחצה בעדינות על לחיה של בתה.
אורחים הגיעו בערב. לנה לא הכירה רק אחד מהם - בוריס - והבינה שהכל התחיל בדיוק בגללו. אבל הוא ממש טוב: גבוה, מקסים, עם חיוך רחב (לנה שוב השתכנעה עד כמה יש לה ולאמה אותו טעם).
הוא התחיל לבקר אותם כמעט בכל ערב, היה שנון, סעד ללא טקס, כמו שלו, במטבח. הבאת כרטיסים להופעה. תמיד שלוש. אבל דינה הרגישה את חוסר שביעות הרצון של בתה ובתרוצים שונים ניסתה לשלוח אותם יחד.
בהתחלה, לנה התרשמה שבוריס היה כל כך זהיר ועדין איתה. היא כבר חשה אליו הרבה יותר מסימפטיה, ונעשתה עצבנית: חלפו כמעט שישה חודשים, והמעריץ לא עשה ניסיונות נחרצים להתקרב. הילדה נעשתה מדוכאת, שיתפה בכנות את אמה.
ובכן, אתה חייב! דינה הייתה נסערת באמת. - איה כבר החליטה שהכל בסדר איתך!
הם המציאו תוכנית ערמומית. בבית החלו שוב לבקר צעירים שיצאו לפנסיה לאחר הופעתו של בוריס. לנה עזבה בערבים, אם לא דיבר על הפגישה מראש. אבל בוריס בכל זאת הגיע כשהיה לו חשק, בהיעדרה של לנה, הוא נהנה לבלות ערבים עם דינה. תוך פחות מעשר דקות היא צחקה מכל הלב מהבדיחות והמחמאות שלו, אבל עשתה כל שביכולתה כדי להפנות את השיחה לבתה: "תראי, הנה לנוצ'קה בת שלוש! בובה כזו... וכבר בכיתה א' היא זכתה בתחרות הקריאה!
הוא לא הבין את עצמו: הילדה יפה, חכמה, בעלת אופי קליל ומפרגן – מה עוד צריך! אבל איך לשכוח את הפגישה עם דינה, ששקעה בנשמתו ממבט ראשון? כל הערב אז הוא השגיח עליה. אבל כשביקש מדריך, הוא לקח אותה הביתה, היא פרצה בנחישות מזרועותיו: "עזוב אותו, ילד", והבהירה שהפרש הגילאים הוא מחסום בלתי עביר. בוריס, שלא רצה לוותר, תקף. היא ציחקקה, "טוב אז תבוא מתישהו. אני אציג את הבת שלי".
לנה התברר כל כך דומה לאמה... והוא החליט.
החתונה נערכה במסעדה אופנתית. כשהתזמורת ניגנה שיר על החמות, הם נדחקו למעגל מצחוק, בוריס הקיף את דינה בכל הכוח והביט בעיניה כך שנבהלה.
התגלות מרה
דינה ניסתה לבקר את הצעירים רק בהיעדרו של בוריס.
לנה שמה לב לזה:
"אמא, למה את כועסת עליו?"
– כן, אני רק עסוק בערבים! דינה שיקרה. "אתה יודע איזה רומן מגניב יש לי!"
לנה נהנתה מתפקיד האישה, שיפצה את דירת הרווקים של בוריס לטעמה, סבלה באופן סטואי עם רעלנות... היא לא שמחה שנכנסה להריון מיד, וחשבה שבעלה התקרר לה בגלל הכתמים על פניו ודמותו. עכשיו הם כמעט מעולם לא היו ביחד. בוריס נעשה קודר ועצבני, תוך שהוא מציין בעיות בעבודה. לנה בכתה בערמומיות, אבל אמה ניחמה אותה: הכל יסתדר עם לידת ילד.
ערב אחד, כמיהה לבדידות, החליטה לנה ללכת לביתה הישן. כששמעה קולות רמים מאחורי הדלת, היא פתחה אותה עם המפתח שלה ונכנסה בשקט. לבסוף, היא "תפסה" את הג'נטלמן החמקמק של אמה! דמיינתי איך הם יצחקו ביחד עכשיו...
אבל לפתע, כשהתקררה, היא זיהתה את קולו של בוריס. מבעד לרווח בין הווילונות ראתה לנה איך הוא כורע ברך מול דינה. לפתע הוא קפץ, תפס את אמו בידיים והחל לנשק אותה. דינה הנידה בראשה, מנסה להימלט. לנה איכשהו חשבה במנותק שבעלה מעולם לא התנשק.
כאילו אמה קראה את מחשבותיה, מיהרה בחדות והחלה להצליף בלחיים של חתנה, כאילו פוצחת משפט נואש לראשו:
היא אוהבת אותך! שׁוֹטֶה! היא אוהבת אותך!
לנה חמקה בשקט, על קצות האצבעות, מהדירה. היו צלצולים מתמשכים בראשה ואותה המחשבה הסתחררה: היא צריכה בדחיפות לקבל החלטה. עַצמָה. לראשונה בחייה, אין לה עם מי להתייעץ...
כשאין עיקרית
לעתים קרובות אנו טועים ברגשות אחרים באהבה: כבוד, הכרת תודה או אפילו אהדה.
לכן, לא בטוח שרגשותיו של בן זוג הם רציניים, אסור לקבל החלטה נמהרת לגבי נישואין.
פסיכולוגים אומרים שאותן נשים שחוו את אהבת אביהן בילדותן מאושרות בנישואין. הוא יוצר את דמותה של הבת של בת זוג לחיים לעתיד ונותן לה ביטחון עצמי.
אהבה מוגזמת של אמא לילדים לא תמיד טובה להם. מנסה להגן על הילד מפני סערות עולמיות, אישה מונעת מהילד את העצמאות.
קרא גם:
"כל זה קרה לפני כמעט שלוש שנים... הגשנו בקשה למשרד הרישום. אנחנו אני וארסן (הבחור הכי טוב בכל העולם!). החלטנו לשים לב לזה. אספנו קבוצת חברים ויצאנו ליער לפיקניק. כל כך שמחנו באותן שניות שהאינטואיציה בחרה לשתוק לגבי התוצאה הטרגית של כל הסיפור הזה (כדי לא להרגיז אותנו ולא לקלקל את "לחן האגדה" הזה).
אני שונא אינטואיציה! אני שונא! הטיפים שלה יצילו את חייו של אהובי... נסענו, שרנו שירים, חייכנו, בכינו מאושר... כעבור שעה הכל היה שבור.... התעוררתי בחדר בבית חולים. הרופא הביט בי. מבטו היה מפוחד ומבולבל. כנראה שהוא לא ציפה שאצליח להתעשת. חמש דקות לאחר מכן, התחלתי להיזכר.... נפגענו ממשאית... בזמן שאני זוכר את הפרטים.... קולי לחש בחריצות את שמו של החתן.... שאלתי על מקום הימצאו, אבל כולם (ללא יוצא מן הכלל) שתקו. זה היה כאילו הם שומרים איזה סוד מגעיל. מחשבות שמשהו קרה לחתלתול שלי, לא נתתי לי לסגור, כדי לא להשתגע.
הוא מת... רק ידיעה אחת הצילה אותי משיגעון: אני בהריון והילד שרד! אני בטוח שזו מתנה מאלוהים. לעולם לא אשכח את אהובתי!
סיפור אהבה שני
"כמה זמן עבר…. איזו בנאליות רומנטית! הכרנו את האינטרנט. הוא הציג, אבל המציאות נפרדה. הוא נתן לי טבעת, הם עומדים להתחתן.... ואז הוא עזב אותי. זרקו ללא חרטה! כמה לא הוגן ואכזרי! במשך שנתיים וחצי חייתי בחלום שהכל יחזור... אבל הגורל התנגד לכך בעקשנות.
יצאתי עם גברים כדי למחוק את אהובתי מזיכרוני. אחד החברים שלי פגש אותי באותה עיר שבה גר האקס היקר שלי. מעולם לא חשבתי שאפגוש אותו במטרופולין הצפוף הזה. אבל מה שתמיד קורה הוא מה שאנחנו הכי פחות מצפים.... הלכנו עם הצעיר שלי, אוחזים ידיים. עצרנו ברמזור, מחכים לאור ירוק. והוא היה בצד השני של הכביש... לידו הייתה התשוקה החדשה שלו!
כאב ורעד פילחו את כל גופי. נקב דרך! עינינו נפגשו, והעמידו פנים בזהירות שאנחנו זרים מוחלטים. עם זאת, המראה הזה לא ברח מהחבר שלי. מטבע הדברים, הוא הפציץ אותי בשאלות ושאלות כשחזרנו הביתה (גרנו איתו). סיפרתי הכל. פטיה ארזה את המזוודות שלי ושלחה אותי הביתה ברכבת. אני מבין אותו…. והוא כנראה גם מבין אותי. אבל רק בדרך שלך. תודה לו ששלח אותי הביתה בלי שערוריות וחבלות "כמזכרת".
נותרו שעתיים וחצי עד שהרכבת יצאה. מצאתי את המספר של אהובי והתקשרתי אליו. הוא מיד זיהה אותי, אבל לא תלה את הצינור (חשבתי שזה יהיה המצב). הוא הגיע. נפגשנו בבית הקפה של התחנה. אחר כך הם הסתובבו בכיכר. המזוודה שלי חיכתה לי לבד בתחנה. אפילו שכחתי לקחת אותו למחסן!
האקס שלי ואני התיישבנו על ספסל ליד המזרקה ודיברנו הרבה זמן. לא רציתי להסתכל בשעון, לא רציתי לשמוע את רעש המסילה... הוא נישק אותי! כן! התנשקה! פעמים רבות, בלהט, בתאווה ובעדינות... חלמתי שהאגדה הזו לא תיגמר לעולם.
כשהכריזו על הרכבת שלי.... הוא לקח את ידי ואמר את המילים המרות ביותר: "סלח לי! אתה טוב מאוד! אתה הכי טוב! אבל אנחנו לא יכולים להיות ביחד.... אני מתחתנת בעוד חודשיים.... מצטער שזה לא בשבילך! ארוסתי בהריון. ואני לעולם לא יכול לעזוב אותה. סלח לי שוב!" דמעות זלגו מעיניהם. זה נראה כאילו הלב שלי בכה ללא שליטה.
אני לא זוכר איך הגעתי למכונית. אני לא זוכר איך הגעתי... נראה לי שאני כבר לא חי.... והטבעת, שהוצגה להם, זרחה על האצבע בבוגדנות.... הזוהר שלו היה דומה מאוד לדמעות שהזלתי באותם ימים....
שנה עברה. לא יכולתי לסבול את זה והסתכלתי בדף שלו "בקשר". הוא כבר היה נשוי... הם כבר קראו לו אבא.
"אבא" ו"בעל מאושר" היה ונשאר הזיכרון הכי טוב שלי והזר הכי טוב שלי.... והנשיקות שלו שורפות את שפתיי עד כה. האם אני רוצה לחזור על רגעי אגדה? עכשיו אין. אני לא אתן לאדם הטוב ביותר להפוך לבוגד! אני אהנה מהעובדה שהוא היה פעם בחיי.
הסיפור השלישי על העצוב, על אהבה מהחיים
"שלום! הכל התחיל כל כך נהדר, כל כך רומנטי... מצאתי אותו באינטרנט, פגשתי אותו, התאהבתי אחד בשני.... קולנוע, נכון? רק, אולי, בלי סוף טוב.
כמעט ולא נפגשנו. איכשהו מהר התחילו לחיות ביחד. אהבתי לחיות ביחד. הכל היה מושלם, כמו בגן עדן. והאירוסין הגיע לסיומו. נותרו רק כמה חודשים לפני החתונה... והאהוב השתנה. הוא התחיל לצעוק עלי, קרא לי בשמות, העליב אותי. הוא מעולם לא הרשה לעצמו לעשות זאת לפני כן. אני לא מאמין שזה הוא.... היקר התנצל, כמובן, אבל ההתנצלויות שלו מעטות מאוד עבורי. זה יספיק אם זה לא יקרה שוב! אבל משהו "מצא" משהו על האהובה, וכל הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב. אין לך מושג כמה כואב לי עכשיו! אני אוהב אותו עד כדי טירוף! אני כל כך אוהב שאני שונא את עצמי בגלל כוחה של האהבה. אני בצומת דרכים מוזרה.... דרך אחת מובילה אותי לפרידה. אחר (למרות הכל) - בטאבו. איזו נאיביות! אני מבין שאנשים לא משתנים. זה אומר שגם ה"איש האידיאלי" שלי לא ישתנה. אבל איך לחיות בלעדיו, אם הוא כל חיי? ..
לאחרונה אמרתי לו: "אהובי, אתה מקדיש לי מעט מאוד זמן, משום מה." הוא לא נתן לי להסכים. הוא התחיל להתחרפן ולצעוק עלי בקול רם. זה איכשהו הרחיק אותנו עוד יותר. לא, אני לא מדמיין כאן טרגדיה! רק שמגיע לי תשומת לב, אבל הוא לא מרפה מהמחשב הנייד. הוא נפרד מה"צעצוע" שלו רק כשמשהו אינטימי "מנקר" בינינו. אבל אני לא רוצה שהקשר שלנו יהיה רק על סקס!
אני חי, אבל אני מרגיש שהנשמה שלי גוססת. האדם יליד (הכי יליד) לא שם לב לזה בעיני. לא אחשוב שהוא לא רוצה לשים לב, אחרת יזלגו דמעות מרות. דמעות מבוזבזות שלא יכולות לעזור לי בשום צורה...".
סיפורי אהבה עצובים לקוחים מהחיים האמיתיים. . .
הֶמְשֵׁך. . .
"לפני 28 שנים, אדם הציל את חיי בכך שהגן עליי משלושה נבלים שניסו לאנוס אותי. כתוצאה מאותו אירוע, הוא נפצע ברגלו ועדיין הולך עם מקל הליכה. ואני הייתי מאוד גאה כשהיום הוא הניח את המקל הזה כדי להוביל את הבת שלנו למזבח".
"היום, בדיוק עשרה חודשים לאחר אירוע מוחי קשה, אבא שלי יצא מכיסא הגלגלים שלו בפעם הראשונה, ללא סיוע, לרקוד איתי את ריקוד האב וכלה".
"כלב משוטט גדול רדף אחרי מהרכבת התחתית עד הבית שלי. התחלתי להיות עצבני. אבל לפתע, ממש מולי, הופיע מאיפשהו בחור עם סכין בידיים ודרש את הארנק שלי. לפני שהספקתי להגיב הכלב תקף אותו.
"היום הבן שלי, שאותו אימצתי לפני שמונה חודשים, קרא לי אמא בפעם הראשונה".
"איש מבוגר עם כלב נחייה נכנס לחנות שבה אני עובד. הוא עצר מול דוכן עם גלויות והתחיל לקרוב כל אחת, צמוד לעיניו, מנסה לקרוא את הכתובת. עמדתי לגשת אליו ולהציע עזרה, אבל נהג משאית ענק הקדים אותי. היא מתוקה מאוד ובוודאי תשמח את אשתי."
"במהלך ארוחת הצהריים היום, ילד חירש ואילם שאני מטפל בו 5 ימים בשבוע בארבע השנים האחרונות הביט בי ואמר, 'תודה. אני אוהב אותך." אלו היו המילים הראשונות שלו".
"כשיצאנו מהמשרד של הרופא שם אמרו לי שיש לי סרטן סופני, החברה שלי ביקשה ממני להיות בעלה".
"אבא שלי הוא האבא הכי טוב שאתה יכול לחלום עליו. לאמא שלי, הוא בעל אוהב נפלא, בשבילי אבא אכפתי שלא החמיץ אף משחק כדורגל שלי, בנוסף הוא מארח נהדר של הבית. הבוקר הושטתי יד לארגז הכלים של אבי לצבת ומצאתי שם פתק ישן. זה היה דף מהיומן שלו. הערך נולד למען הבת שלי, אבל אני נולדתי בדיוק החודש של סאקי, אבל אני אהיה החודש הטוב ביותר של אבא שלי". בעולם. אני אהפוך בשבילה לאבא שמעולם לא היה לי". אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל הוא עשה את זה".
"יש לי חולה שסובל מצורה חמורה של מחלת אלצהיימר. הוא זוכר רק לעתים רחוקות את שמו, היכן הוא ומה הוא אמר לפני דקה. אבל חלק אחד בזיכרון שלו נשאר איכשהו בלתי נפגע מהמחלה. הוא זוכר את אשתו בצורה מושלמת. כל בוקר הוא מברך אותה במילים: "שלום, קייט היפה שלי. אולי לנס הזה קוראים אהבה".
"אני עובד כמורה בשכונה ענייה. רבים מהתלמידים שלי מגיעים לכיתה בלי ארוחת צהריים ובלי כסף לצהריים כי ההורים שלהם מרוויחים מעט מדי. אני מלווה להם מדי פעם קצת כסף כדי שיוכלו לאכול והם תמיד מחזירים אותו לאחר זמן מה, למרות הסירובים שלי".
"אשתי היא מורה לאנגלית בבית ספר. כמאתיים מעמיתיה ותלמידותיה לשעבר לבשו חולצות עם התמונה שלה והכיתוב "נילחם ביחד" כשגילו שהיא חולה בסרטן השד. מעולם לא ראיתי את אשתי כל כך שמחה".
"כשהגעתי מאפגניסטן, גיליתי שאשתי בגדה בי וברחה עם כל הכסף שלנו. לא היה לי איפה לגור, לא ידעתי מה לעשות. אחד מחבריי לבית הספר ואשתו, שראו שאני צריך עזרה, קיבלו אותי. הם עזרו לי לתקן את חיי ותמכו בי ברגע קשה. עכשיו יש לי מסעדה משלי, בית משלי, והילדים שלהם עדיין מחשיבים אותי כבן משפחה".
"החתול שלי ברח מהבית. דאגתי מאוד כי חשבתי שלעולם לא אראה אותו יותר. זה היה בערך יום אחרי שהצבתי הודעות נעדרות וקיבלתי טלפון מאדם שאמר שיש לו את החתול שלי. הסתבר שזה היה קבצן שהוציא 50 סנט כדי להתקשר אליי מטלפון ציבורי. הוא היה מאוד נחמד ואפילו קנה לחתול שלי שקית אוכל".
"במהלך הפינוי של בית הספר היום, רצתי החוצה כדי למצוא את הבריון הראשי בכיתה וראיתי אותו אוחז ביד של ילדה קטנה דומעת ומנחם אותה".
"ביום שבו הסיום של הנכד שלי, התחלנו לדבר והתלוננתי שלא הגעתי לנשף השיבה שלי כי אף אחד לא הזמין אותי. בערב צלצל הפעמון, פתחתי את הדלת וראיתי את הנכד שלי בטוקסידו. הוא בא להזמין אותי לסיום הלימודים שלו".
"היום הומלס שגר ליד חנות הממתקים שלי קנה ממני עוגה ענקית. נתתי לו 40% הנחה. ואז, כשהסתכלתי עליו מבעד לחלון, ראיתי אותו יוצא החוצה, חוצה את הרחוב ומגיש את העוגה להומלס אחר, וכשהוא חייך בחזרה, הם התחבקו".
"לפני כשנה, אמא שלי רצתה ללמד בית את אחי, שיש לו אוטיזם קל, כי הוא התגרה על ידי בני גילו בבית הספר. אבל אחד התלמידים הפופולריים ביותר, קפטן נבחרת הכדורגל, לאחר שלמד על כך, עמד על אחי ושכנע את כל הקבוצה לתמוך בו. עכשיו אחי הוא החבר שלו".
"היום צפיתי בצעיר שעוזר לאישה עם מקל לחצות את הכביש. הוא היה מאוד זהיר איתה, עקב אחריה בכל צעד. כשהם ישבו לידי בתחנת האוטובוס, רציתי להחמיא לאישה על איזה נכד נפלא יש לה, אבל שמעתי את הצעיר אומר: "קוראים לי כריס. ומה שמך, גברתי?"
"כבר לאחר הלוויה של בתי, החלטתי לנקות את ההודעות בטלפון. מחקתי את כל תיבת הדואר הנכנס, אבל אחת נשארה לא נקראה. התברר שזו הייתה ההודעה האחרונה מבתי, שאבדה בין השאר. היה כתוב: "אבא, אני רוצה שתדע שהכל בסדר איתי".
"היום עצרתי בדרכי לעבודה כדי לעזור לקשיש להחליף פנצ'ר בגלגל. כשהתקרבתי אליו מיד זיהיתי אותו. הכבאי הוא שהוציא אותי ואת אמי מבית בוער לפני 30 שנה. שוחחנו זמן מה, ואז לחצנו ידיים ובו זמנית אמרנו "תודה".
"כשאשתי ילדה את הילד הראשון שלנו ואני ומשפחתי חיכינו לה בבית החולים, אבי קיבל התקף לב. הוא טופל מיד. הרופאים אמרו שהיה לו מזל גדול, כי אם הוא לא היה בבית החולים בזמן ההתקף, אולי לא היה להם זמן לעזור לו. מסתבר שהבן שלי הציל את חייו של אבי".
"היום ראיתי תאונה בכביש. אדם מבוגר שיכור התנגש במכונית בה נהג נער והמכוניות עלו באש. הצעיר, שקפץ לרחוב, הוציא תחילה את אשם התאונה מהמכונית הבוערת".
"לפני חמש שנים התנדבתי למוקד למניעת התאבדויות. היום התקשר אליי המנהל לשעבר שלי כדי לומר שהם קיבלו תרומה אנונימית של 25,000 דולר ותודה בשמי".
"שלחתי הודעה למפקד שלי ואמרתי לו שאבי עבר התקף לב ואני לא אוכל להגיע לפגישה. לאחר זמן מה קיבלתי תשובה שאמרתי שיש לי את המספר השגוי. ואחרי זמן מה, זר מוחלט התקשר אליי חזרה ואמר הרבה מילים כנות ומלאות תקווה. הוא הבטיח שיתפלל עבורי ועבור אבי. לאחר השיחה הזו הרגשתי הרבה יותר טוב".
"אני מוכר פרחים. חייל הגיע אליי היום. הוא עוזב לשרת לשנה, אבל לפני כן הוא החליט לבצע הזמנה שלפיה אשתו תקבל ממנו זר פרחים בכל יום שישי במהלך השנה הזו. נתתי לו 50% הנחה, כי הוא שימח לי את היום".
"היום חבר שלי לבית הספר, שלא ראיתי הרבה זמן, הראה לי תמונה שלנו איתו, שהוא חבש בקסדה במהלך שמונה שנות שירותו".
"היום, אחת המטופלות שלי בת 9 עם צורה נדירה של סרטן כבר עוברת את הניתוח הארבעה עשר בשנתיים האחרונות. אבל אף פעם לא ראיתי אותה מקמטת פנים. היא כל הזמן צוחקת, משחקת עם חברים, מתכננת לעתיד. היא בטוחה ב-100% שהיא תשרוד. לבחורה הזאת יש כוח לסבול הרבה".
"אני עובד כחובש. היום אספנו גופה של מדריך צניחה חופשית שמת בגלל שהמצנח שלו לא נפתח. בחולצתו נכתב: "אני אמות כשאני אוהב את מה שאני אוהב".
"היום הגעתי לבית החולים לבקר את סבא שלי עם סרטן הלבלב. כשישבתי לידו, הוא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "כל יום, כשאתה מתעורר, תודה לחיים על מה שיש לך, כי כל שנייה מישהו איפשהו נלחם נואשות לשמור על כך".
"היום סבי וסבתי, שחיו יחד 72 שנים, מתו בהפרש של שעה".
"היום, צפיתי באימה מחלון המטבח שלי כשבני בן השנתיים מחליק תוך כדי משחק ליד הבריכה ונפל לתוכה. אבל לפני שהספקתי לחלץ, הלברדור רקס שלנו משך אותו מהמים בעורפו".
"היום מלאו לי 10 שנים. נולדתי ב-09/11/2001. אמא שלי עבדה במרכז הסחר העולמי ושרדה רק בגלל שבאותו יום נורא היא ילדה אותי בבית היולדות".
"לפני כמה חודשים איבדתי את עבודתי ולא היה לי מה לשלם עבור שכר הדירה. כשהלכתי לבעל הבית שלי להודיע לו שאני עובר דירה, הוא אמר: "אתה שוכר טוב כבר 10 שנים, אני יודע שקשה לך, אני אחכה. קח את הזמן שלך, מצא עבודה אחרת ושלם לי מאוחר יותר".
אני אספר לכם את הסיפור העצוב מאוד שלי על אהבה, שזוחלת עד דמעות גם עכשיו. אני מרינה, בת 44. אני אוהב את מי שעזב את העולם הזה.
יצאתי מדעתי, ואני לא פונה לפסיכיאטר.
כשהתאהבתי ברצינות, באמת, רציתי להביא ילדים ממקסים, הייתי בת 24. 20 שנה בדיוק אני בוכה, ואני לא יכול לשכוח אותו.
לורד, לא היה לו הרבה כסף, ומכונית זרה מגניבה מהדגם האחרון.
הוא אפילו לא נתן לי פרחים. הוא פשוט היה שם, ואהב לא במילים ונשיקות, אלא עוזר לי בשקט במעשיו.
אתה יודע, לא הייתי עצוב אז, ומעולם לא התייפחתי. דמעותיי זלגו מאושר שבקרוב נתחתן, נעבור לגור עם אמו, ואז... יהיו לנו הרבה ילדים.
נאכיל אותם, נעמיד אותם על הרגליים ונחנך אותם כך שיכבדו ויאהבו אחד את השני, בדיוק כמונו.
מקסים היה קמצן במחמאות, לא אהב פאתוס, נאומים מטופשים והבטחות רבות.
והוא למד איך לעשות אותם.
לא ידעתי כלום על אהבה אחרת, אבל הבנתי בבירור שלא אפגוש אדם כזה שוב.
מקסים עבד כנהג, ולעתים קרובות נסע למרחקים ארוכים. הוא לא אהב לדבר על עבודתו.
אין צורך, מארי, שתדע הרבה, אחרת לא יהיה לך זמן להזדקן, הוא התבדח.
קבענו את החתונה לקיץ... אני זוכר הכל לפרטי פרטים. הורים, שלי ושלו, לא התנגדו, תכננו מראש, ומי, אני תוהה, ייוולד: ילדה או ילד?
בבוקר, בחודש מאי, מקסים, כרגיל, עזב.
ולא חזר...
עד עכשיו, במשך 20 שנה אני לא יודע על מקום הימצאו.
נכתבו בקשות, בוצעו שיחות לחברים וחברות לשעבר, עמיתים לעבודה וממונים. לשווא.
מקסים חסר. הוא עדיין לא נמצא. גם המכונית נעדרת.
הסיפור שלי פתוח. אני לא יכול למחוק מהחיים ולשכוח אדם שיכול לחזור בכל רגע.
כאילו החיים שלי "קפאו" בציון מאי הגורלי.
אני עצוב, לעתים קרובות אני מביא את עצמי עד דמעות, לא מבין למה הכל קרה ככה. ומה לעזאזל קרה בדיוק?!
מישהו יכול לעזור לי?!
לא מגדת העתידות ולא הנביאה אמרו לי שום דבר הגיוני.
זה היה סיפור עצוב על אהבה שמביא את הדמות הראשית עד דמעות.
אני מצטער, אבל אין לי מה להרגיע אותה.
החומר הוכן על ידי - אדווין ווסטריאקובסקי.
זה יעזור לך בחייך
מְחַבֵּר : מנהל האתר | פורסם: 27.02.2016 |הדפס
סיפורים עצובים
עמוד 1
כשחזרתי הביתה בערב, מצאתי את אשתי בחדר האוכל, שם ערכה את השולחן לארוחת הערב. לקח אותה ביד, הוא ביקש ממנה לעצור ולשבת איתי לרגע, כי אני צריך להגיד לה משהו חשוב: "אני רוצה להגיש תביעת גירושין!". היא שתקה קצת, ואז רק שאלה על הסיבה. לא יכולתי לענות, והשתיקה שלי היא שהוציאה אותה לטירוף: הם לא אכלו ארוחת ערב, זה לא היה קודם, היא צרחה משהו בצורה לא קוהרנטית, השתתקה ושוב התחילה לצרוח... ואז היא בכתה כל הלילה... הבנתי אותה, אבל לא יכולתי להגיד שום דבר מנחם - התאהבתי באישה אחרת והתאהבתי באישה אחרת.
בתחושת אשמה הוא מסר לה חוזה לחתימה, לפיו השאיר לה דירה ורכב, אך היא קרעה את החוזה לגזרים וזרקה אותם מהחלון. והיא התחילה לבכות שוב. לא הרגשתי אלא חרטה - האישה שאיתה חלקתי 10 שנים מחיי הפכה לזרה לי לחלוטין...
ריחמתי על השנים שביליתי איתה ורציתי לזרוק מהר את האזיקים האלה ולטוס לאהבה חדשה ואמיתית... למחרת בבוקר היה מכתב על השידה ליד המיטה ובו תנאי הגירושין: אשתי ביקשה ממני לדחות את הבקשה בחודש אחד ובמהלך החודש הזה להמשיך לשחק בתפקיד של משפחה משגשגת. הסיבה הייתה הבחינות שהגיעו לבננו. ועוד משהו... ביום חתונתנו הכנסתי אותה לדירה בזרועותיי. ועכשיו היא ביקשה ממני לסחוב אותה מחדר השינה שלנו בכל בוקר במהלך החודש הזה.
מאז שהייתה לי אישה אחרת, לאשתי ולי כמעט ולא היה מגע פיזי - בבוקר אוכלים ארוחת בוקר משותפת, בערב אוכלים ארוחת ערב משותפת וישנים בשני קצוות המיטה. לכן, כשלקחתי אותה בזרועותי בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה, הרגשתי איזושהי סערת נפש... מחיאות הכפיים של בני החזירו אותי למציאות – חיוך מאושר עלה על פניה של אשתי, ואני... הרגשתי פגוע משום מה. מחדר השינה לחדר האוכל - 10 מטר, ובעודי נושא אותה בידיים, אשתי עצמה את עיניה ובקושי נשמעה לחשה באוזנה בקשה - לא לדבר על הגירושים לבננו לפני המועד שנקבע.
ביום השני, התפקיד של בעל שמח ואוהב ניתן לי קצת יותר. אשתי הניחה את ראשה על הכתף שלי. ואז הבנתי כמה זמן לא הצצתי בתווי הפנים האהובים האלה ואיך הם כבר לא נראו כמו אלה לפני 10 שנים... ביום הרביעי, כשלקחתי את אשתי בזרועותי, חשבתי שלא מרצוני שהאישה הזו נתנה לי 10 שנים מחייה... ביום החמישי, החזה שלי כאב מחוסר הביטחון של הגוף הקטן והחזה שלי. כל יום נעשה לי קל יותר ויותר לסחוב אותה מחדר השינה.
בוקר אחד מצאתי אותה לפני שבחרתי בגדים – התברר שבמשך הזמן האחרון כל המלתחה הפכה לה להפליא. רק עכשיו שמתי לב עד כמה אשתי רזה ומיושנת. מסתבר שבגלל זה הנטל שלי התקל בכל יום שלאחר מכן...
התובנה שלי הייתה פתאומית, כמו מכה למקלעת השמש. בתנועה לא מודעת ליטפתי את שערה. האישה קראה לבנה וחיבקה את שנינו חזק. דמעות עלו בגרוני, אבל הסתובבתי, כי לא יכולתי ולא רציתי לשנות את דעתי. הוא לקח את אשתו שוב בזרועותיו ונשא אותו החוצה מחדר השינה. היא חיבקה את צווארי, והצמדתי אותה בחוזקה לחזה שלי, כמו ביום הראשון לחתונה שלנו...
בימים האחרונים של התקופה המוסכמת, בלבול שרר בנשמתי. משהו השתנה בי, התהפך, שלא הצלחתי להגדיר... הלכתי לאישה אחרת ואמרתי לה שלא אתגרש מאשתי.
בדרך הביתה חשבתי שהשגרה והחד-גוניות של חיי המשפחה לא מופיעים מהעובדה שהאהבה הלכה או חלפה, אלא מהעובדה שאנשים שוכחים מהחשיבות של כל אחד בחייו של האחר. לאחר שסטיתי מהשביל, הלכתי לקבל זר פרחים, וצירפתי לו גלויה יפהפייה עם הכתובת: "אני אשא אותך בזרועותי עד היום האחרון של חייך!". נחנקת מהתרגשות, עם זר פרחים, נכנסתי בדלת. עברתי בכל הדירה, אבל מצאתי את אשתי בחדר השינה. היא הייתה מתה... במשך חודשים רבים, בזמן שאני, מסונוור מאהבה לאישה אחרת, ריחפתי בעננים, נאבקה אשתי בשקט במחלה קשה.
מתוך ידיעה שלא נותר לה זמן רב לחיות, ניסתה במאמץ האחרון של רצונה להציל את בננו מלחץ ולשמר בעיניו את דמותי של אב טוב ובעל אוהב.
אני עובד כמפעיל תמיכה טכנית בחברת סלולר ידועה. אנשים שונים מתקשרים, לכל אחד יש את הבעיות שלו. למי ששירות ה"ביפ" לא עובד, שעבורו נמחקו כסף, מישהו פשוט מתקשר ושותק... בממוצע מתקשרים אליי כ-300 מנויים ביום, שהם כ-7,500 איש בחודש. אבל הייתה שיחה אחת שכנראה לא אשכח לעולם.
השעה הייתה כבר מאוחרת בערב, סוף המשמרת התקרב, היה לי מצב רוח טוב. ואז עוד שיחה, קורא אדם, כבן חמישים:
- ילדה, שלום! תראה, בבקשה, מתי בוצעה השיחה האחרונה ממספר כזה ואחר.
אני בודק נתוני דרכון, בודק את המספר, אני רואה שכרטיס הסים לא היה בשימוש כבר כמה חודשים. החלטתי להזהיר שאם המנוי לא ישתמש בכרטיס הסים במשך 180 יום, אז הוא ייחסם.
הוא קטע אותי:
- כן כן אני יודע. זה המספר של אשתי...
שתיקה.
- אתה יכול לשמוע אותי?
- כן, סליחה... זה המספר של אשתי. העובדה היא שהיא מתה לפני ארבעה חודשים... בהלוויה שמתי את הטלפון לידה. וכל ערב, בשעה תשע, אני מתקשר אליה, מקשיב למנגינה המטופשת הזו מהסרט "זרוע היהלום", שמשום מה היא כל כך אהבה... והיום שמעתי שהטלפון של המנוי כבוי. כנראה שהסוללה מתה... רציתי לבקש ממך לא לחסום את כרטיס הסים. אני לא רוצה להתקשר ולשמוע עוד מנגינה או קול של מישהו אחר במקלט ... אני רוצה שהטלפון הזה תמיד יהיה איתה ...
הוא התחיל לבכות וקיבלתי עור אווז בכל הגוף. הייתי צריך להסביר מה צריך כדי להשתמש בכרטיס הסים הזה, לפחות פעם אחת התקשרו או שלחו SMS, אבל כמה שזה נשמע מטורף... בלי לדעת מה להגיד, אני מבין שאני לא יכול לעזור לו בכלום, לעזאזל. היא התחילה להרגיע אותו.
"אני מבין... אני מצטער..."
ילדה, אל תחשבי שהראש שלי לא בסדר, אני פשוט אוהב אותה מאוד...
וניתק את השיחה.
עלו לי דמעות, הייתי בטירוף. יש בערך 30 אנשים על הקו, ואני יושב ובוכה...
רק תחשוב על כמה חזקה יכולה להיות אהבה, שגם כשאתה מבין שאין מה להחזיר, אין מה לתקן, אתה מתקשר למספר בפעם המאה וממשיך לקוות... אתה מקווה שבקצה השני תשמע שוב את קולך האהוב והיליד עד כאב...
יש לי מפיק כללי בפרויקט טלוויזיה אחד - אישה מדהימה כבת חמישים, אבל נראית צעירה בהרבה משנותיה. מאחורי גבה, כולם קוראים לה גורגון, בגלל מזגה הקשה, אני מניח. היא אישה עשירה מאוד, אבל יש לה מוזרות אחת - זה הטלפון הנייד המיושן שלה. זה מגונה אפילו לפנסיונר זקן. וזאת למרות שיש לה מחשבים ניידים של אפל והיא מחליפה אותם ברגע שמופיע דגם חדש.
בהתחלה, אמרנו לה: "תזרקי את הזבל הזה, יש לו אפילו תצוגה בשחור-לבן". על כך מאדאם התאבנה, הפכה לסגולה ולחשה בתגובה: "ומה עוד אתה לא אוהב בי?! אני לא משלמת לך כדי לתת לי עצות לגבי תקשורת סלולרית!"
בימי ההולדת שלה, החברה כולה הצמידה כמה פעמים לסמארטפונים יקרים. גברתי הודתה ביובש... והמשיכה ללכת עם הטלפון הישן שלה. וכך במשך כעשר שנים! ולפני חודשיים, במהלך פגישה, כולם הבחינו באימה שהכיסוי האחורי של הטלפון שלה מתרחק ועטוף בסרט ממש במרכז המסך. מאז אף אחד אפילו לא רמז לגורגון על החידושים האחרונים בתחום התקשורת הסלולרית.
מהצד הסתובבו לא פעם בדיחות כמו "יש לה ביצה בטלפון, ומוות בביצה" וכדומה. ומה אני יכול לומר, אם אדם מונע לכל מקום על ידי נהג אישי - זה טיפשי ללמד אותו על החיים ולדון בטלפון שלו קשור בקלטת.
אבל בכל זאת לקחתי צ'אנס... הלכתי לשוק סבלובסקי, התייסרתי שעתיים בסוחרים המופתעים, אבל מצאתי את מה שחיפשתי. למחרת, כשאף אחד לא היה שם, הסתכלתי לתוך משרדה של גברתי ואמרתי:
– למרות שה-8 במרץ כבר חלף, אני עדיין רוצה "להתכופף" ולתת לכם דבר שיקי.
במילים אלו הנחתי כיסוי אחורי חדש מדגם הטלפון הישן שלה על השולחן המצופה בלכה. היא תפסה אותה במהירות, במפתיע, נישקה אותה ו... פרצה בבכי. ידיה לא צייתו, ולכן, אני עצמי החלפתי את הכיסוי הסדוק של הטלפון שלה בחדש.
כשכבר הייתי בדלת, אשת הברזל אמרה:
תודה, אין לך מושג מה עשית בשבילי. התינוק שלי יחיה! תראה, זה ממש כמו חדש! אתה מבין, לטלפון הזה יש שתי דקות של הקלטת דיקטפון של השיחה שלי עם בעלי. הוא התקשר, בירך אותי ליום הולדתי ואמר כמה הוא אוהב אותי, אפילו שר קטע משיר על ממותה... עברו כמעט תשע שנים. הוא לא חזר מהטיול הזה, הוא מת בתאונה...
אז התברר שהיא לא גורגון...
השמש האביבית והאוויר הצח עייפו אותי והחלטתי לשבת על ספסל. פוזלתי קלות אל השמש, נהניתי ממזג האוויר החם. מתוך צרימות האביב המתוקה, הוציאו אותי ברשרוש מאחורי הספסל. הסתובבתי וראיתי ילד כבן שש, שהציץ בריכוז מתחת לספסל. הילד הסתובב באיטיות בחנות, עדיין ממשיך לחפש משהו מתחתיה. אחרי לידת הבן שלי הפכתי אחרת לגמרי, מתייחסת לילדים.
אני מסתכל על התינוק. הבגדים גרועים מאוד, אבל נראה שהם נקיים. יש נקודה מלוכלכת על האף. המבט, המבט שלו הבהיל אותי. היה בו משהו מבוגר מדי, עצמאי. חשבתי שנראה שבגיל שש לא יכול להיות כזה מבט. אבל הילד הסתכל מתחת לספסל בדיוק ככה. הוצאתי את המסטיק והכנסתי את הרפידה לפה. הילד הביט בידיים שלי לרגע, ומיד השפיל את עיניו ארצה.
"דוד, הרם את הרגליים שלך, בבקשה," אמר הילד והביט בי.
הופתעתי יותר מאשר להרים את רגלי במודע מהקרקע. הילד התיישב, והביט בזהירות באדמה מתחת לרגלי.
"ואין," נאנח הילד.
- האם תלעס מסטיק? שאלתי והסתכלתי על האיש הקטן הזה.
- ומה שלך? אני אוהב פירות, הוא ענה.
"יש לי מנטה," הוצאתי את המסטיק והושטתי לו בכף ידי.
הוא היסס מעט, לקח את הכרית והכניס אותה לפיו. חייכתי כשראיתי את הידיים שלו, הידיים הרגילות של ילד קטן, מלוכלכות עד כדי אימה. הסתכלנו אחד על השני ולעסנו מסטיק.
"זה טוב היום, זה חם," אמרתי.
"אין שלג, זה טוב מאוד," הוא אמר מהורהר.
- מה רע בשלג?
"הנה אתה, אתה לא יכול לראות שום דבר מתחת לשלג," העיר הילד.
הילד הכניס את ידיו לכיסיו, הביט בי ואמר:
- אני אלך, עוד מעט יתחיל להחשיך, אבל כמעט לא מצאתי כלום, תודה על המסטיק.
הוא הסתובב, והסתכל על האדמה, הלך בסמטה. אני לא יכול לומר בוודאות מה בדיוק גרם לי לקרוא לו, כנראה סוג של כבוד בוגר לילד הגיוני.
- מה אתה מחפש? שאלתי.
הילד עצר, חשב קצת, שאל:
- אתה לא תספר לאף אחד?
- הממ, אף אחד, אבל מה זה סוד? הרמתי את גבותיי בהפתעה.
"זה הסוד שלי," אמר הילד.
- אוקיי, שכנעתי, בכנות, אני לא אגיד, - אמרתי בחיוך.
– אני מחפש מטבעות, כאן בסמטה אפשר לפעמים למצוא הרבה מהם אם יודעים איפה לחפש. יש הרבה כאלה מתחת לספסלים, מצאתי פה הרבה בשנה שעברה.
- מטבעות? שאלתי.
כן, מטבעות.
- ובקיץ האחרון, חיפשת אותם גם כאן?
– כן, חיפשתי, – פני התינוק הפכו רציניים מאוד.
מצאת הרבה היום? שאלתי מתוך סקרנות.
"כרגע," הוא אמר והושיט את ידו לכיס מכנסיו.
יד קטנה הוציאה פיסת נייר מכיסו. הילד כרע, פרש את העיתון והניח אותו על המדרכה. כמה מטבעות נצצו בעיתון. מזעיף פנים, הילד לקח את המטבעות מהעיתון ושם אותם בידו הקטנה והמלוכלכת. במקביל, שפתיו נעו, כנראה הוא סופר בשקידה רבה את ממצאיו. עברו כמה דקות, הסתכלתי עליו מחייך.
"48 קופיקות," הוא אמר, שפך את המטבעות לעיתון, עטף אותם ושם אותם בכיס מכנסיו.
"וואו, אתה כל כך עשיר," אמרתי וחייכתי עוד יותר.
- לא, זה לא מספיק, זה לא מספיק עדיין, אבל אני אמצא כאן הרבה במהלך הקיץ.
זכרתי את הבן שלי, ואת עצמי, ומי לא אוסף כסף עבור ממתקים או צעצועים בילדות?
- אתה אוסף ממתקים?
הילד, מקמט את מצחו, שתק.
- ואולי, על אקדח? שאלתי.
הילד קימט את מצחו עוד יותר, והמשיך לשתוק. הבנתי שעם השאלה שלי חציתי איזה קו מותר, הבנתי שנגעתי במשהו מאוד חשוב, ואולי אפילו אישי, בנפשו של האיש הקטן הזה.
- אוקיי, אל תכעס, בהצלחה לך ועוד מטבעות. האם תהיה פה מחר? שאלתי.
הילד, איכשהו בעצב רב הביט בי ואמר בשקט:
- אני אעשה זאת, אני כאן כל יום. אלא אם כן, כמובן, יורד גשם.
כך התחילה ההיכרות שלי, ולאחר מכן, ידידותי עם איליושה (הוא קרא לעצמו כך). כל יום באתי לסמטה וישבתי על ספסל. איליה הגיע, כמעט תמיד באותו זמן, שאלתי אותו איך היה המלכוד? הוא כרע, פרש את העיתון וספר את מטבעותיו בשקידה רבה. מעולם לא היה שם יותר מרובל. אחרי כמה ימים של היכרות בינינו, הצעתי לו:
- איליושה, יש לי כאן כמה מטבעות, אולי תוכל לקחת אותם לאוסף שלך?
הילד חשב לרגע ואמר:
- לא, זה פשוט לא אפשרי, אמא שלי אומרת לי שתמיד צריך לתת משהו בשביל כסף, כמה מטבעות יש לך?
ספרתי את הנחושת בכף ידי.
"בדיוק 45 קופיקות," אמרתי בחיוך.
– אני ממש עכשיו, – והקטן נעלם בין השיחים הקרובים.
כעבור כמה דקות הוא חזר.
"הנה, אני נותן לך את זה עבור מטבעות," אמר הילד והושיט את כף ידו אלי.
על כף ידו של ילד היה בדל של עיפרון אדום, עטיפה של ממתקים וחתיכת זכוכית ירוקה מבקבוק. אז עשינו את המסחר הראשון שלנו. כל יום הבאתי לו כסף, ויצאתי עם כיסים מלאים באוצרות שלו, בצורת כובעי בירה, מהדקי נייר, מציתים שבורים, עפרונות, מכוניות קטנות וחיילים. אתמול בכלל יצאתי "עשיר להפליא" - תמורת 50 קופיקות בתמורה קיבלתי חייל מפלסטיק בלי זרוע. ניסיתי לסרב לחילופי דברים לא הוגנים, אבל הילד היה נחרץ בהחלטתו.
אבל יום אחד הילד סירב לעסקה. לא משנה איך ניסיתי לשכנע אותו, הוא היה נחוש בדעתו. ולמחרת הוא סירב. במשך כמה ימים ניסיתי להבין למה הוא כבר לא רוצה לקחת ממני מטבעות. עד מהרה ניחשתי - הוא מכר לי את כל הונו הפשוט ולא היה לו עוד מה לתת לי בתמורה למטבעות שלי. ואז הלכתי לטריק - באתי קצת קודם וזרקתי בשקט כמה מטבעות מתחת לספסלים. הילד הקטן הגיע לסמטה ומצא את המטבעות שלי. הוא אסף אותם, כרע על רגלי וספר אותם במבט רציני. התרגלתי לזה, התאהבתי באיכר הזה. התאהבתי בזהירות, עצמאות והתמדה שלו בחיפוש אחר מטבעות. אבל כל יום התייסרתי יותר ויותר מהשאלה - למה הוא אוסף מטבעות בשנה השנייה? לא הייתה לי תשובה לשאלה הזו.
כמעט כל יום הבאתי לו ממתקים ומסטיקים. איליושה אכל אותם בשמחה. ובכל זאת, שמתי לב שהוא רק לעתים רחוקות חייך. לפני שבוע בדיוק התינוק לא הגיע לסמטה, לא הגיע למחרת ולא הגיע כל השבוע. מעולם לא חשבתי שאהיה כל כך מודאג ואחכה לו. יום אחד הגעתי שוב לאותה סמטה בתקווה לראות את איליושה. וכשראיתי אותו, הלב שלי כמעט עף מהחזה שלי. הוא ישב על ספסל והביט באספלט.
"היי, איליושה," אמרתי וחייכתי עם כל השיניים, "למה לא באת? בחייך, המטבעות מתחת לספסלים מונחים באופן גלוי-בלתי נראה, ואתה מזייף.
"לא היה לי זמן, אני לא צריך מטבעות יותר," אמר בשקט רב.
התיישבתי על ספסל לידו.
- למה אתה עצוב, אחי, מה זה אומר "לא היה לו זמן", מה זה אומר "לא צריך"? אתה זרוק אותו, בוא נפרוש את מה שיש לך שם, הבאתי לך אותו, - והושטתי לו את כף ידו עם מטבעות.
הילד הביט בידו ואמר בשקט:
אני לא צריך עוד מטבעות.
מעולם לא חשבתי שילד בן שש יכול לדבר במרירות כזו ועם כל כך חוסר תקווה בקולו.
- איליושה, מה קרה? – שאלתי וחיבקתי אותו בכתפיו, – למה היית צריך בכלל את המטבעות האלה?
- לתיקייה אספתי מטבעות לתיקייה, - זלגו דמעות מעיני התינוק, דמעות ילדים.
הכל בפה שלי היה יבש, ישבתי ולא יכולתי להוציא מילה.
- למה הם צריכים תיקיה? – נשבר הקול הבוגדני שלי.
הילד ישב עם ראשו למטה, וראיתי דמעות יורדות על ברכיו.
- דודה ורה אומרת שאבא שלנו שותה הרבה וודקה, ואמא שלי אמרה שאפשר לרפא את אבא, הוא חולה, אבל זה מאוד יקר, צריך הרבה כסף אז אספתי בשבילו. כבר היו לי הרבה מטבעות, אבל לא היה לי זמן, - דמעות זלגו על לחייו בנחל.
חיבקתי אותו ומשכתי אותו אליי. איליה שאג בקול רם. לחצתי אותו אליי, ליטפתי את ראשו ואפילו לא ידעתי מה לומר.
"התיקייה כבר לא, הוא מת, הוא טוב מאוד, הוא התיקייה הכי טובה בעולם, אבל לא היה לי זמן", התייפח הילד.
בחיים שלי לא חוויתי הלם כזה, דמעות זלגו מעיניי. הילד השתחרר בפתאומיות, הביט בי בעיניים מוכתמות בדמעות ואמר:
"תודה על המטבעות, אתה חבר שלי," הוא הסתובב וניגב את דמעותיו בריצה, רץ במורד הסמטה.
בכיתי והשגחתי על האיש הקטן הזה, שהחיים החליקו אליו מבחן כזה ממש בתחילת דרכו, והבנתי שלעולם לא אוכל לעזור לו. לא ראיתי אותו שוב בסמטה. כל יום במשך חודש הגעתי למקום שלנו, אבל הוא לא היה שם. עכשיו אני בא הרבה פחות, אבל מעולם לא ראיתי אותו ככה שוב - איליושה גבר אמיתי, בן שש. עד עכשיו אני זורק מטבעות מתחת לספסל, כי אני חבר שלו - שיידע שאני שם.
עסקתי בנוירולוגיה ילדים בבית חולים גדול, במחלקה לנוירופתולוגיה ילדים. הרופאים שם היו המנוסים ביותר, 20-30 שנות ניסיון. מיד הזהירו אותי - אל תלטפו את הילדים! בהתחלה אפילו כעסתי - עכשיו, אני חושב, המולארדים זקנים, מוקשים עד חוסר הכרה! ואז הסתכלתי היטב - אמא יקרה! הילדים הובאו למחלקה זו מכל האזור. כמובן, בלי הורים. והם יכלו לבקר אותם, במקרה הטוב, פעם בחודש. מעולם לא ראיתי עיניים כאלה "רעבות לחיבה" בחיי עד לרגע זה...
במחלקה אחת, לבנים שנהנו בשעה שקטה, קראתי איזה אגדה במשך 15 דקות. כולם בכנות שכבו ונמנמו. אבל מה קרה אחר כך... הסתובבתי במחלקה כמו אווז על בריכה - הגזע ליוו אותי לכל מקום! חֶרֶשׁ.
הם עקבו אחריהם כמו צללים. הם ישבו במחלקות אחרות כשעשיתי שם את הסיבובים שלי. הם ישבו מחוץ לחדר הצוות בזמן שכתבתי את תולדות המקרים. הם ישבו בשירותים, בחדר הטיפולים, בפתח המחלקה... ניסיתי להזעיף את מצחו ולקלל אותם, הם נעלמו ל-20 דקות ושוב, בכל תואנה, הופיעו לידי. הם קלטו כל מילה ומבט. זה היה מפחיד…
הם לא הסתכסכו ביניהם, אבל גם לא הכניסו "זרים" לקבוצתם. הם היו אז בני 6-7. כבר נזפתי בעצמי מאה פעמים על האגדה ההיא... רופאים אחרים נאנחו בהבנה וניחמו: "עוד מעט נכתוב את זה...". ולא ידעתי לאן ללכת. הם קפאו בשמחה במהלך בדיקות והתפארו זה בזה - אצלם נשארתי יותר היום...
פעם אחת, בתפקידי הלילה, דפק על דלת הצוות וקרא לי למסדרון: "ואסקה שם... ההוא... שואג...". ואסקה היה "זר", אבל אפילו רופא בית חולים לא עמד בבכי שלו. הוא התיישב על המיטה, חיבק בקבוק חלב ריק של ליטר, וילל: "אמא! איפה את, אמא?! קחי אותי מכאן, אמא!". התיישבתי לידו וניסיתי לדבר איתו. דמעות ונזלת התגלגלו על פניו בשכבה מתמשכת: "אמא שלי הייתה כאן... מזמן... הביאה חלב... שתיתי... ונשארתי מאמי... רק בקבוק אחד...".
מה היה לו לומר? איך לנחם? איך ללטף, בידיעה שמחר תעזוב, והוא שוב יילל, אבל רק בגלל שהוא שוב "ננטש" ...
הנה אתה בא, מלטף בכנות, משחק והולך. והלב שלהם נשבר...
לחפש
אנו עשויים להודיע לך על מאמרים חדשים,