סיפורים מפחידים וסיפורים מיסטיים. משהו בכניסה מהות בסיפור הכניסה

קודם לכן כתבתי את הסיפור "משהו שגר בדירה שלי ומלחיץ אותי".
בהתחלה רציתי רק לבקש עצה, אבל עכשיו אני מבין שבמדור הזה מודפסים סיפורים אמיתיים (ולא תמיד אמיתיים). אז אני יכול לחשוף כמה סיפורים המכוסים במה שנקרא אופוס הקודם שלי. אני הייתי בן 15. אני וחברי חווינו את השנים הטובות בחיינו: הסיגריות הראשונות, הבירה הראשונה, הבנים הראשונים. אז ערב חורף. חושך ברחובות. אין איפה לבלות. מעשנים בחוץ? חברים ישימו לב. נכנסנו איתה לכניסה הראשונה שנתקלנו בה, מסתובבים עם מישהו (באותה תקופה היו אינטרקום כמעט בכל כניסה). פשוט קפאנו, רצינו להתחמם, לדבר על חיים מהנים ולעשן. תחשוב על עצמך בגיל 15 (אני מתכוון לחצי הנשי). נדמה היה לנו אז שהבעיות שלנו הן רק הגלובליות של העולם! אז עלינו לרצפה בסביבות 15. אנחנו עומדים, מעשנים, מדברים על הבנים. או שהמעלית הפסיקה לעבוד, או משהו אחר, אבל אנשים התחילו פתאום לרדת באופן אקטיבי מהקומות העליונות (והבית היה בן שבע עשרה קומות). לא שמנו לב לזה (כמובן! יש לנו בעיות כאלה!). רק כשהאנשים האלה ירדו, השתתקנו, חיכינו שהאדם יעבור והמשכנו לדבר (חס וחלילה מישהו ישמע את השיחות שלנו!). אנחנו עומדים, מדברים, שומעים - שוב מישהו יורד. אנחנו שומעים צעדים. כמובן, שתקנו. השלבים מתקרבים, אבל האדם עדיין לא נראה. אנחנו מחכים. כמובן, עכשיו קשה מאוד להסביר את מבנה הנחיתה של בניין בלוקים בן שבע עשרה קומות. מי שגר במוסקבה (אני לא יודע בערים אחרות) כנראה יבין. בניינים רגילים בני שבע עשרה קומות של תחילת שנות ה-90. אני מתנצל מראש על הכתיבה המעט מטומטמת שלי. אז, אנחנו מחכים לאדם הזה, אבל הוא עדיין לא שם ולא. הצעדים כבר כה חזקים שהאדם צריך להיות כאן, מולנו, במדרגה העליונה... אבל הוא עדיין לא שם! ואז הצעדים מאטים... אני וחבר שלי מבוהלים, במקביל, אנחנו רצים במדרגות, ונראה שהמדרגות רצות אחרינו. היינו כל כך המומים אז. באותה נשימה טס מהקומה ה-15 לקומה הראשונה. זה ממש זעזע אותנו. קפצנו מהכניסה ולא יכולנו לעצור עוד כמה מטרים. וכשהפסיקו, לא יכלו לומר דבר. הלכנו הביתה, רועדים... כמובן, אף אחד לא האמין לנו. הורים שאלו מה אנחנו עושים על נחיתה של בית לא מוכר. וכמה שבועות לאחר מכן, כשהתשוקות שככו, הקלטנו את עצמנו בטייפ. הם שרו אז כל דבר אופנתי (עדיין קלטות כאלה שוכבות בבית איפשהו) והקליטו, ואז האזינו. זה היה מצחיק. אבל עכשיו, אני וחבר שלי לבד בדירה, אנחנו רושמים כל כפירה... אנחנו צוחקים. אנחנו מתקדמים אחורה, מקשיבים... ושומעים קצת צחוקים ברקע. באמת החווירנו! אני לא יודע לאן נעלמה הקסטה הזאת, לא רציתי לקחת אותה בידיים... סביר להניח שהם זרקו אותה. אבל העובדה נשארת בעינה. ועכשיו, שנים מאוחר יותר, אנחנו לפעמים זוכרים את הסיפורים האלה איתה איכשהו באי רצון.

שלום לאוהבי סיפורים מפחידים!
הסיפור שלי אמיתי וזה קרה לי לפני כשנה. עכשיו, תודה לאל, הכל שקט ורגוע.
בתור התחלה, קצת רקע.

אני גר בבניין בן עשר קומות בקומה החמישית. לפני שנה, אמא ואבא שלי עברו זמנית לדירה שלי, כי מדחום נשבר בדירה שלהם והם עלולים להיות מורעלים מכספית. בכל מקרה, יש לי חדר פנוי בדירה שלי. ההורים שובצו בו. הכניסה שלנו נקייה, רק אנשים תרבותיים חיים בה. פרופסורים, מחנכים, יש שחקן תיאטרון וכו'. אין אפילו שיכורים בכניסה שלנו, כל האנשים רגועים. מותקן אצלנו אינטרקום ואף אחד לא פותח את הדלת לזרים. גם בכניסה יש קונסיירז', דודה ליובה. אז אף אחד אחר לא יכול להיכנס לכניסה.

הסיפור עצמו.

לפני כשנה חזרתי הביתה מחברים. השעה הייתה כבר די מאוחרת, בסביבות חצות. כשהתקרבתי לכניסה, הבחנתי באיזו דמות אפלה הדומה לגבר. הוא עמד בצל העצים שצמחו מתחת לחלונות שלנו. זה היה מוזר שהאיש הזה (שעכשיו אני מאוד מפקפק בו) עמד בשקט לחלוטין ולא שם לב אליי. עם זאת, אז לא היה אכפת לי, רציתי רק דבר אחד - ללכת לישון.

ניגשתי לאינטרקום ופתחתי את הדלת עם המפתח, הסתובבתי אוטומטית וראיתי אותו במרחק של שני מטרים ממני. הוא שוב עמד ללא ניע ולא אמר דבר. לא יכולתי לראות את פניו כי זה היה לילה והוא לבש ברדס. אמרתי לו: "עדיין לא תוכל להיכנס, השוער יושב בכניסה, ואני גם לא אתן לך להיכנס." לאחר מכן, סגרתי את הדלת ופגשתי את דודה ליובה המנומנמת. היא נזפה בי קצת והחלטתי לספר לה על אורחת הלילה. היא אמרה ש"יש הרבה מהם מסתובבים כאן" והלכתי לקומה שלי.

אמא פתחה לי את הדלת, אבא כבר ישן. החלפתי, התרחצתי, התכוננתי לשינה ופתאום החלטתי להסתכל מהחלון. פתאום זה נהיה מעניין, האם האיש האפל הזה שם? כשהסתכלתי מהחלון, הופתעתי. הוא עמד ליד האינטרקום והתקשר לדירה של מישהו. כנראה שאף אחד לא פתח לו, וזה הכעיס אותו מאוד. התכווצתי כשהדירה שלנו צלצלה. אמא ואבא התעוררו והלכו לדלת. הרמתי את הטלפון בעצמי ואמרתי בגסות לאורח הלילה המעצבן הזה לרדת מהמרפסת שלנו ולהפסיק להעיר אנשים. לאחר מכן ניתקתי את הטלפון, אבל לפני שהספקנו להתרחק מהדלת, כשלפתע, הם התקשרו שוב. החלטנו פשוט לכבות את הסאונד וללכת לישון בשקט.

למחרת בלילה שמענו את הקריאה. אבל לא באינטרקום, אלא כבר בדלת הכניסה שלנו. הבנתי מיד. זה הוא! הוריי ואני התגנבנו אל חור ההצצה והתחלנו להסתכל בה בתורות, אבל לא ראינו דבר מלבד הנחיתה.

זה נמשך כמה לילות. הוא בא וצלצל בדלת שלנו (ולא רק). גם אנחנו לא פתחנו. אבל ההפתעות לא נגמרו שם. בלילה התחילו דפיקות בחלון! בקומה החמישית? אֵיך?! אפילו לא העזנו להסתכל מהחלון...

הסיוט הזה נמשך עוד חודש. אפילו התרגלנו לדפיקות האלה. והנה עוד לילה עם דפיקות בדלת ובחלון, אבל הפעם חזק וקשה מדי. בכנות, אפילו פחדתי מהדלת שלנו. הם חבטו עליו בעוצמה כזו שכמעט קפצנו מהרצפה. ואז החלטתי להסתכל דרך חור ההצצה וראיתי... אותו... אותו איש אפל שניסה להיכנס איתי לכניסה. זה הפך להיות מפחיד להפליא. מה שהיה אפילו יותר גרוע זה שהמפלצת הזו הרגישה שאני מסתכלת עליו. זה הפסיק לדפוק והציץ בדממה לתוך חור ההצצה. גם אני הסתכלתי אל החושך מתחת למכסה המנוע שלו. אדוני, באותו רגע רציתי שהוא ידפוק, יתופף, אבל פשוט לא יעמוד במקום. זה היה בלתי נסבל. הבנתי היטב שזה רואה ומרגיש אותי בצורה מושלמת. בקושי נשמתי... חשבתי שמשהו נורא עומד לקרות.

הוא עמד עוד דקה בשתיקה והתחיל לגרד בדלת שלי, ואז הוא הלך ולא הופיע שוב. לא ישנו באותו לילה.

למחרת יצאתי מהדירה וראיתי את הכתובת המשורבטת על דלתי: "זה לא הסוף"... זה כבר היה יותר מדי. סיפרתי הכל לדודה ליובה והיא סיפרה לי את הסיפור.

פעם, אדם בשם ולדימיר גר בדירה סמוכה, הוא תמיד הלך בגלימה שחורה עם ברדס. ולדימיר היה נורא לא חברותי ונורא שנא את האיש שגר לפני בדירה הנוכחית שלי. לא ידוע מה קרה ביניהם, אבל ולדימיר נורא רצה לנקום בבעל הדירה שלי לשעבר. אחר כך שתה בעצמו ומת.

עכשיו הכל נפל על מקומו. רוחו של ולדימיר חושב שהאויב שלו גר בדירה שלי והוא רוצה לנקום. בנוסף, לא נתתי לו להיכנס לכניסה והוא כעס עוד יותר. הזמנו כומר, הוא קידש הכל, ועד מהרה פסקו ביקורי הלילה של ולדימיר...

נ.ב. הכל בסדר עכשיו. אבל המסר המקושקש של רוחו של ולדימיר רודף אותי, ואני לא מצליח להבין למה הדלתות עצרו אותו? זה עדיין בגדר תעלומה. החלפתי את הדלת!

הסיפור עצמו.

ניגשתי לאינטרקום ופתחתי את הדלת עם המפתח, הסתובבתי אוטומטית וראיתי אותו במרחק של שני מטרים ממני. הוא שוב עמד ללא ניע ולא אמר דבר. לא יכולתי לראות את פניו כי זה היה לילה והוא לבש ברדס. אמרתי לו: "עדיין לא תוכל להיכנס, השוער יושב בכניסה, ואני גם לא אתן לך להיכנס". לאחר מכן, סגרתי את הדלת ופגשתי את דודה ליובה המנומנמת. היא נזפה בי קצת והחלטתי לספר לה על אורחת הלילה. היא אמרה ש"יש פה הרבה כאלה" והלכתי לקומה שלי.

הוא עמד עוד דקה בשתיקה והתחיל לגרד בדלת שלי, ואז הוא הלך ולא הופיע שוב. לא ישנו באותו לילה.

שלום לאוהבי סיפורים מפחידים! הסיפור שלי אמיתי וזה קרה לי לפני כשנה. עכשיו, תודה לאל, הכל שקט ורגוע. בתור התחלה, קצת רקע.

אני גר בבניין בן עשר קומות בקומה החמישית. לפני שנה, אמא ואבא שלי עברו זמנית לדירה שלי לזמן מה. בכל מקרה, יש לי חדר פנוי בדירה שלי. ההורים שובצו בו. הכניסה שלנו נקייה, רק אנשים תרבותיים חיים בה. פרופסורים, מחנכים, יש שחקן תיאטרון וכו'. אין אפילו שיכורים בכניסה שלנו, כל האנשים רגועים. מותקן אצלנו אינטרקום ואף אחד לא פותח את הדלת לזרים. גם בכניסה יש קונסיירז', דודה ליובה. אז אף אחד אחר לא יכול להיכנס לכניסה.

הסיפור עצמו.

ניגשתי לאינטרקום ופתחתי את הדלת עם המפתח, הסתובבתי אוטומטית וראיתי אותו במרחק של שני מטרים ממני. הוא שוב עמד ללא ניע ולא אמר דבר. לא יכולתי לראות את פניו כי זה היה לילה והוא לבש ברדס. אמרתי לו: "עדיין לא תוכל להיכנס, השוער יושב בכניסה, ואני גם לא אתן לך להיכנס". לאחר מכן, סגרתי את הדלת ופגשתי את דודה ליובה המנומנמת. היא נזפה בי קצת והחלטתי לספר לה על אורחת הלילה. היא אמרה ש"יש הרבה כאלה בסביבה", והלכתי לקומה שלי.

אמא פתחה לי את הדלת, אבא כבר ישן. החלפתי, התרחצתי, התכוננתי לשינה, ודרור החליט להסתכל מהחלון. פתאום זה נהיה מעניין, האם האיש האפל הזה שם? כשהסתכלתי מהחלון, הופתעתי. הוא עמד ליד האינטרקום והתקשר לדירה של מישהו. כנראה שאף אחד לא פתח לו, וזה הכעיס אותו מאוד. התכווצתי כשהדירה שלנו צלצלה. אמא ואבא התעוררו והלכו לדלת. הרמתי את הטלפון בעצמי ואמרתי בגסות לאורח הלילה המעצבן הזה לרדת מהמרפסת שלנו ולהפסיק להעיר אנשים. לאחר מכן ניתקתי את הטלפון, אבל לפני שהספקנו להתרחק מהדלת, כשלפתע, הם התקשרו שוב. החלטנו פשוט לכבות את הסאונד וללכת לישון בשקט.

מאז, במשך כשבוע, התקשרו אלינו באינטרקום, אך לא ענינו. שאלתי את דודה ליובה, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לשמוע כלום. ואז נעצרו השיחות לאינטרקום ונרגענו, אבל זה לא היה להרבה זמן. נרגענו מוקדם. כמה ימים לאחר מכן, היה תלוי פתק על האינטרקום, שכל השכנים שלי הביטו בו בסקרנות. היה כתוב: "אני בפנים!" כולם היו קצת שיכורים, אבל ההודעה הזו נשכחה מהר בגלל מטלות הבית. אך לשווא. למחרת בלילה שמענו את הקריאה. אבל לא באינטרקום, אלא כבר בדלת הכניסה שלנו. הבנתי מיד. זה הוא! הוריי ואני התגנבנו אל חור ההצצה והתחלנו להסתכל בה בתורות, אבל לא ראינו דבר מלבד הנחיתה.

זה נמשך כמה לילות. הוא בא וצלצל בדלת שלנו (ולא רק). גם אנחנו לא פתחנו. אבל ההפתעות לא נגמרו שם. בלילה התחילו דפיקות בחלון! בקומה החמישית? אֵיך?! אפילו לא העזנו להסתכל מהחלון... הסיוט הזה נמשך עוד חודש. אפילו התרגלנו לדפיקות האלה. והנה עוד לילה עם דפיקות בדלת ובחלון, אבל הפעם חזק וקשה מדי. בכנות, אפילו פחדתי מהדלת שלנו. הם חבטו עליו בעוצמה כזו שכמעט קפצנו מהרצפה. ואז החלטתי להסתכל דרך חור ההצצה וראיתי... אותו... אותו איש אפל שניסה להיכנס איתי לכניסה. זה הפך להיות מפחיד להפליא. מה שהיה אפילו יותר גרוע זה שהמפלצת הזו הרגישה שאני מסתכלת עליו. זה הפסיק לדפוק והציץ בדממה לתוך חור ההצצה. גם אני הסתכלתי אל החושך מתחת למכסה המנוע שלו. אדוני, באותו רגע רציתי שהוא ידפוק, יתופף, אבל פשוט לא יעמוד במקום. זה היה בלתי נסבל. הבנתי היטב שזה רואה ומרגיש אותי בצורה מושלמת. בקושי נשמתי... חשבתי שמשהו נורא עומד לקרות. הוא עמד עוד דקה בשתיקה והתחיל לגרד בדלת שלי, ואז הוא הלך ולא הופיע שוב. לא ישנו באותו לילה.

למחרת יצאתי מהדירה וראיתי כיתוב מקושקש על דלתי: "זה לא הסוף...". זה כבר היה יותר מדי. סיפרתי הכל לדודה ליובה והיא סיפרה לי את הסיפור. ... פעם, אדם בשם ולדימיר גר בדירה סמוכה, הוא תמיד הלך בגלימה שחורה עם ברדס. ולדימיר היה נורא לא חברותי ונורא שנא את האיש שגר לפני בדירה הנוכחית שלי. לא ידוע מה קרה ביניהם, אבל ולדימיר נורא רצה לנקום בבעל הדירה שלי לשעבר. אחר כך שתה בעצמו ומת. עכשיו הכל נפל על מקומו. רוחו של ולדימיר חושב שהאויב שלו גר בדירה שלי והוא רוצה לנקום. בנוסף, לא נתתי לו להיכנס לכניסה והוא כעס עוד יותר. הזמנו כומר, הוא קידש הכל, ועד מהרה פסקו חזיונות הלילה של ולדימיר...

זה היה בקיץ 2011. הסיפור אמיתי.
אוגוסט. אני חוזר הביתה מטיול. חבר ליווה אותי הביתה, אבל נפרדנו במקום אחר בפינת הבית. אני גר בבניין בן חמש קומות חרושצ'וב, ללא מעלית; דלת הכניסה לא נסגרת. אני גר בקומה העליונה.

כך. אני עולה לקומה השלישית, כשלפתע אני שומע צעדים. ולא רגילים, אלא כמה רועשים וכבדים בצורה לא מציאותית, כאילו האיש הזה רץ במגפי ברזל. בהתחלה אני לא מבין מה לעזאזל קורה פה. אני עוצר ומחכה ש"זה" יעקוף אותי. רק דבר אחד הבזיק במחשבותיי: "חבר שכח משהו ומשיג אותי. אבל כשהצעדים עמדו לעקוף אותי, נבהלתי ברצינות ומיהרתי לרוץ במעלה המדרגות בצורה שכנראה לא רצתי בחיים שלי. רעש רגלי ורחש המעקות הרועדים הטביעו את רעש מוחו של איש. ולבסוף, רצתי לדירה. למרבה המזל, לא הייתי צריך לשקשק כדי שזה ייפתח - אמי פתחה את הדלת, כי זה כבר היה הזמן להגעתי היומית הביתה. רצתי לתוך הדירה, וליתר דיוק, בואו ננעל את הדלת עם כל המנעולים. אבל לפני שטרקתי את הדלת, שמעתי את ה"משהו" הזה עוצר וצועק בכניסה. אבל הפחד שלי התגבר על כל הגבולות, ואפילו לא רציתי לגלות מי זה היה אז.

כמובן, סיפרתי לאמא שלי הכל, שאליו היא רק אמרה: "אבל זה לא טוב ללכת עד מאוחר."

למחרת, ובשבוע הבא, נורא פחדתי להיכנס לכניסה. אבל זה לא קרה שוב. כן, ושכחתי מזה, הלכתי הביתה בשלווה.

ועכשיו, כבר אוקטובר. אני חוזר הביתה שוב. אני עם אוזניות, שר נפשית בקצב. ואז אני שומע שוב את הצעדים הנוראים האלה. אפילו דרך האוזניות זה היה נשמע. הוצאתי אוזנייה אחת והתחלתי להקשיב לראות אם זו תקלה. כשהשתכנעתי שזה אמיתי, אני, צווחת מפחד, מיהרתי למעלה כמו כדור. למרבה המזל, כבר הייתי בקומה הרביעית כשהכל התחיל, ולא היה לי הרבה מה לרוץ. זה פגע בי במהירות מדהימה. במדרגות האחרונות לדירה אני מסתבך בין חוטי האוזניות שנשרו מתחת לז'קט ובהתרסקות נופלת על המדרגות בשכבה, שוברת את השפה.

אני פשוט זוחל לדירה, בעודי מיילל מכאב ופחד (שוב, הדלת לא ננעלה) ואני קולט את מבטה המופתע של אמי, שבאותה תקופה החליטה לשתות מים מהמקרר, שעמד במסדרון.

אני, לא במצב הולם, מנסה להסביר לה הכל. היא כבר נבהלה בשבילי ברצינות ורצה החוצה אל הכניסה. נשארתי במסדרון, מנסה לנשום אחרי המרדף. כשהסתכלתי על אמא שלי מהצד, החלטתי בכל זאת לצאת שוב אל הכניסה. אמא הביטה בין המעקות. כך יכולת לראות מי קם. אבל כשאמא יצאה החוצה, הצעדים פסקו. רק נשמע איך מישהו, בערך בגובה הקומה השלישית, מדשדש. אבל לערבב "זה" איכשהו לא אנושי. אמא, שכנראה לא יכלה להיבהל מכלום, החווירה כמו שרפרף. זה התחיל לרדת לאט לאט. אמא ואני רצנו כמו כדור למרפסת. המרפסת, למרבה המזל, הלכה לצד דלת הכניסה. אבל כשהסתכלנו מהמרפסת, אף אחד לא יצא.

באופן כללי, אני לא יודע מה זה היה, או מי. אבל אחרי זה נורא פחדתי לצאת מהבית, כי אצטרך לטפס בחזרה למעלה.
לא היו יותר מקרים כאלה (Praise the Gods), אחרת הייתי פשוט משתגע.