סבא זקן ונכדה. האגדה של טולסטוי

הסבא הזדקן מאוד. רגליו לא יכלו ללכת, עיניו לא יכלו לראות, אוזניו לא יכלו לשמוע, לא היו לו שיניים. וכשהוא אכל, זה זרם בחזרה מפיו. הבן והכלה הפסיקו לשים אותו ליד השולחן, ונתנו לו לסעוד ליד הכיריים.

הם הורידו אותו פעם אחת לסעוד בכוס. הוא רצה להזיז אותו, אבל הוא הפיל אותו ושבר אותו. הכלה התחילה לנזוף בזקן על כך שקלקל כל מה שהיה בבית ושבר כוסות, ואמרה שעכשיו היא תיתן לו ארוחת ערב באגן. הזקן רק נאנח ולא אמר דבר.

ברגע שבעל ואישה יושבים בבית ומסתכלים - בנם הקטן משחק קרשים על הרצפה - משהו מסתדר. האב שאל: "מה אתה עושה, מישה?" ומישה אומר: "זה אני, אבא, אני עושה את האגן. כשאתה ואמא שלך זקנים, להאכיל אותך מהאגן הזה.

בעל ואישה הביטו זה בזה ובכו. הם חשו בושה על כך שפגעו בזקן כל כך; ומכאן ואילך התחילו לשים אותו ליד השולחן ולהשגיח עליו.

מוסר השכל של האגדה

יש להתייחס להורים בכבוד ובסבלנות. אחרת, גם הילדים יתייחסו אליך רע.

כמה משלים מעניינים

האגדה של איזופוס שועל ותנין
טקסט וניתוח האגדה שועל ותנין
האגדה של איזופוס זאוס והשועל
טקסט וניתוח האגדה זאוס והשועל

הסבא הזדקן מאוד. רגליו לא יכלו ללכת, עיניו לא יכלו לראות, אוזניו לא יכלו לשמוע, לא היו לו שיניים, וכשהוא אכל, זה זרם בחזרה מפיו. הבן והכלה הפסיקו לשים אותו ליד השולחן, ונתנו לו לסעוד ליד הכיריים.

הם הורידו אותו פעם אחת לסעוד בכוס. הוא רצה להזיז אותו, אבל הפיל אותו ושבר אותו. הכלה התחילה לנזוף בזקן על כך שקלקל כל מה שהיה בבית ושבר כוסות, ואמרה שעכשיו היא תיתן לו ארוחת ערב באגן. הזקן רק נאנח ולא אמר דבר.

ברגע שבעל ואישה יושבים בבית ומסתכלים - בנם הקטן משחק קרשים על הרצפה - משהו מסתדר.

האב שאל:
"מה אתה עושה, מישה?"

ומישה אומר:
"זה אני, אבא, אני עושה את האגן. כשאתה ואמא שלך זקנים, להאכיל אותך מהאגן הזה.

השועל קרא לעגור לארוחת ערב והגיש את התבשיל בצלחת.
העגורן לא יכול היה לסבול כלום אף ארוךוהשועל אכלה הכל בעצמה...

האגדה של טולסטוי "הסבא והנכדות הזקן" - שההיסטוריה שלו התפשטה ברחבי החברה בדמות סיפורים מאלפים של אנשים "אמיתיים". זהו סיפור על כבוד לזקנים, ערכים טיפול הוריםשהצליח למצוא מענה בלב כל ילד. זהו סיפור על מאבק הזקנה ברצון לחיים מלאים, בסבלנות ובפינוק הנדרשים של יקיריהם.

אגדה "סבא זקן ונכדה"

מוסר השכל של האגדה של טולסטוי "סבא זקן ונכדות"

מוסר השכל של האגדה "סבא זקן ונכדה" נשמע מאוד מעורר כבוד ושובר לב: ברגעים של אימפוטנציה הורית יש צורך להעריך אותם, לעזור ולאהוב אותם יותר כוח גדול יותר, בדומה לאופן שבו התייחסו אלינו מתקופת התבגרותנו והגדרתנו בחיים.

ניתוח האגדה "סבא זקן ונכדות"

באגדה "סבא זקן ונכדה" מספר לנו המחבר על תופעה רגילה לכאורה חיי משפחהשבהם חיים זה לצד זה שלושה דורות: אב, בן עם אישה ונכד. האב חסר אונים וזקן, מה שללא ספק מרגיז ומכעיס את הבן ואשתו. הנכד, קורא את המתרחש מעמדה של טהור ולא עייף מבעיות מבוגרים ודיכאון לב, פוקח את עיני הוריו, רק קורא לאת כף. משראה עד כמה סבא מוזנח, הילד מסיק שזו הנורמה, ומתכונן לתפקיד דומה ביחס להוריו בעתיד. ורק על ידי השלכת המצב הנוכחי על עצמם, ההורים מבינים עד כמה הם טעו.

עם הסיפור שלו, טולסטוי רצה להראות חזותית את השתקפות האמיתית של המציאות שמשתלטת על משפחות רבות - זקנה של ההורים, למרבה הצער, באה יחד עם חוסר הסבלנות והעצבנות של ילדיהם. זהו צד אכזרי מאוד של המטבע שנקרא "משפחה". עם זאת, ההחלטה לנטוש עוול חסר רחמים שכזה לא תהפוך עבורכם לבלתי נסבלת, עליכם רק לדמיין לרגע שהיחס של ילדיכם אליכם בתקופת ההזדקנות חסרת הרחמים יהיה דומה. מסדר? לא? אז אתה בדרך הנכונה.

התייחסו לזקנים שלכם בכבוד ובזהירות הראויים, כדי שבהמשך לא תענישו את עצמכם על ההיפך כל חייכם.

פעם היה קדם-ישן סבא זקןעיניו היו עיוורות, אוזניו חירשות וברכיו רעדו. כשהוא ישב ליד השולחן, בקושי הצליח להחזיק כפית בידיו ושפך מרק על המפה, ומרק נטף מפיו אל השולחן.

הבן והכלה התעייפו מלהסתכל על זה, ולכן שמו את הסבא הזקן בפינה מאחורי הכיריים והתחילו להגיש לו אוכל בקערת אדמה, ולפעמים האכילו אותו מהיד לפה. והסב הביט בעצב על השולחן, ודמעות נראו בעיניו.

בפעם ההיא לא הצליח להחזיק את הקערה בידיו הרועדות, היא נפלה על הקרקע ונשברה. הכלה הצעירה החלה לנזוף בו, אך הוא לא אמר דבר, רק נאנח בכבדות. כלתו קנתה לו קערת עץ לשני הלר, ועכשיו היה עליו לאכול ממנה. הנה הם יושבים פעם אחת, ומביאים נכדה קטנה - הוא היה בן ארבע - קרשים קטנים ומתחילים לקפל אותם.

- מה אתה עושה שם? שואל האב.

– אני עושה שוקת, – עונה הילד, – אכיל ממנה את אבי ואמי כשאהיה גדול.

הבעל והאישה הביטו זה בזה ובכו. מיד הביאו את הסבא הזקן לשולחן והתירו לו לאכול אצלם תמיד מאותה שעה ולא נזפו בו אם נשפך מעט על השולחן.

על פי האגדה של ליאו טולסטוי סבא הזקן והנכדות

אחד איש זקןעבר לגור עם בנו, כלתו ונכדו בן הארבע. ידיו רעדו, עיניו היו קשות לראות, הליכתו הייתה מהדהדת. המשפחה אכלה יחד באותו שולחן, אבל ידיו הישנות והרועדות של סבא וראייתו החלשה הקשו על התהליך הזה. אפונה נפלה מכפית על הרצפה, כשהחזיק כוס בידיו, חלב נשפך על המפה.

הבן והכלה התעצבנו מכך יותר ויותר.

"אנחנו חייבים לעשות משהו," אמר הבן. "מספיק מהאכילה הרועשת שלו, החלב שנשפך ומהאוכל שנשפך על הרצפה".
בעל ואישה החליטו לשים שולחן קטן נפרד בפינת החדר. שם, סבא החל לאכול לבד, בעוד שאר בני המשפחה נהנו מארוחת ערב. לאחר שסבא שבר את הצלחות פעמיים, הוגש לו אוכל בקערת עץ. כשמישהו מהמשפחה הציץ בסבא, לפעמים היו לו דמעות בעיניים כי הוא היה לגמרי לבד. מאז, המילים היחידות ששמע שמופנות אליו היו הערות נושכות כאשר הפיל את המזלג או שפך את האוכל שלו.

הילד בן הארבע התבונן בהכל בשקט. ערב אחד, לפני ארוחת הערב, אביו הבחין בו משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. הוא שאל בעדינות את הילד:
- מה אתה עושה?
באותה ביטחון, השיב הילד:
אני מכין קערה קטנה לך ולאמא שלך לאכול ממנה כשאהיה גדול.
הילד חייך והמשיך לעבוד. המילים האלה כל כך הדהימו את ההורים עד שהם היו חסרי מילים. ואז זלגו דמעות על פניהם. ולמרות שלא נאמרה מילה אחת, שניהם ידעו מה צריך לעשות.

באותו ערב ניגש הבעל אל סבו, אחז בידו והוביל אותו בעדינות חזרה שולחן משפחתי. כל שאר הימים הוא אכל עם משפחתו. ומשום מה, לא הבעל ולא האישה היו מודאגים יותר כשמזלג נפל, חלב נשפך או שהמפה התלכלכה.

ילדים הם תפיסתיים להפליא. העיניים שלהם תמיד שמים לב, האוזניים שלהם תמיד מקשיבות, והמוח שלהם תמיד מעבד בקפידה את המידע שהם סופגים. אם הם רואים בנו סבלנות, שומרים על אווירה אוהבת בבית, הם יעתיקו את ההתנהגות הזו לשארית חייהם. הורה חכם מבין שבכל יום הוא מניח לבנה לעתיד ילדו. בואו נהיה בנאים חכמים ומופתים ראויים לחיקוי.