אגדה על ילדה שפגעה באמה. סיפורה של ילדה דאשה

פעם הייתה ילדה, שמה היה אלנה. היא גרה עם סבא וסבתא שלה ומעולם לא הקשיבה לאף אחד, אבל יותר מכל דבר אחר, היא לא אהבה לישון בלילה. עוד לילה הגיע, אליונקה יושבת על כיסא ומשחקת בבובות, סבא ניגש אליה ואומר:
- אליונושקה, יקירי, הגיע הלילה, הגיע הזמן ללכת לישון.
- שטויות! - הילדה התמרמרה, "זה בכלל לא הזמן!"
- תסתכל מהחלון, כבר חשוך לגמרי.
- נו, אז מה, אני לא רוצה לישון!
- מה אתה רוצה? – סבתא שילבה את ידיה.
"אני רוצה לצאת לטיול," אלנה רקעה ברגלה והחלה למשוך את מעילה.
"את לא יכולה לצאת החוצה", ענתה לה הסבתא, אבל היא לא הקשיבה לאף אחד ורצה מהבית.
אלנה רצה זמן רב עד שפתאום הבחינה שהיא אבודה. היא נבהלה ובכתה. לפתע ניגשת אליה זקנה עקומה ושואלת אותה בקול חריקי לא נעים:
- למה את בוכה ילדה?
היא עונה לה:
- אני אבוד.
- מה אתה עושה לבד ברחוב כל כך מאוחר?
- יצאתי להליכה.
- אתה בטח שובב נורא?
- אבל זה לא נכון, אני צייתנית!
- ובנות צייתניות לא יוצאות כל כך מאוחר.
- אתה יכול לראות בעצמך שהם הולכים! אלנה נעלבה.
- מה שמך?
-אליונה.
- ואני באבא יאגה.
- שטויות! שְׁטוּיוֹת! – היא צעקה, "באבא יאגה לא קיימת, היא רק בסיפור אגדה!"
- אתה רוצה שאראה לך את האגדה שלי?
הילדה אפילו לא הספיקה למצמץ כשבאבא יאגה הכניס אותה למרגמה וגרר אותה לבקתה על כרעי תרנגולת. הם עפו מעל ההרים, על שדות, על יערות עבותים ולבסוף מצאו את עצמם מול ביתו של באבא יאגה.
"צריף", אמר באבא יאגה, "הפנה את גבך אל היער, והפנה את חזיתך אלי."
הצריף הסתובב והם נכנסו פנימה.
שבי כאן בינתיים, ילדה, ואני אלך לחמם את בית המרחץ.
- מתי האגדה?
– אבל בבית המרחץ תשטוף, תתאדה, אז תראה, והחתול השחור שלי ישמור עליך כדי שלא תברח לשום מקום.
במילים אלה, באבא יאגה עזב, החתול ניגש לאליונקה ואמר:
- ילדה, ילדה, את יודעת מה באבא יאגה תעשה לך אחרי שהיא תשטוף אותך בבית המרחץ? הוא יתפוס אותו, יטגן אותו ויאכל אותו!
"ראשית", עונה אלנה, "לאכול אותי זה רעיון גרוע, אני רזה וחסרת טעם נורא, ושנית, אני לא אקשיב לך כי חתולים לא מדברים!"
- מה אם אראה לך משהו?
- נו, מה יכול להראות לי חתול מדבר? – שאלה הילדה, שילבה את ידיה על חזה.
- הסתכל מהחלון ותראה הכל בעצמך.
אליונקה הסתכלה מהחלון וראתה הר שלם של עצמות, והחתול אמר לה שוב:
- אלו הם העצמות של אותם ילדים שובבים שפעם באבא יאגה אכל.
- מה אני צריך לעשות עכשיו? - היא נבהלה
- הייתי אומר לך, אבל עדיין לא הקשבת.
- אני אקשיב, אני אקשיב! קיטי, יקירתי, רק תעזור!
"לבאבא יאגה יש סיר שמנת חמוצה במרתף, אם אתה מאכיל אותי, אז אני אגיד לך."
הילדה זחלה לתוך המחתרת, הוציאה שמנת חמוצה ונתנה אותה לחתול. הוא סיים לאכול והחל להסביר:
- אתה רואה את השביל, רץ לאורכו ולא פונה לשום מקום, אם תפנה, תלך לאיבוד ולא תמצא את הדרך הביתה. ינשוף מרושע יעוף אחריך ויפחיד אותך, אל תסתובב, תסתובב, הוא יתפוס אותך ויחזיר אותך לבאבא יאגה. בהמשך יהיה נהר, תשב על סירה ותשחה. מתגורר בנהר קיקימורה, באבא-יוז'קינה אחות צעירה, הם ישפוך מים לתוך הסירה שלך כדי להטביע אותך. הנה שקית חול, זרוק חופן בעיניה, אם לא תזרוק אותה, היא תטביע אותך, ואתה תישאר לנצח בממלכת הביצות שלה. בהמשך יהיו כרי דשא, ברגע שתתעייפו, ירוץ אליכם סוס מפרץ ויציע לכם טרמפ, אתם מסרבים בנימוס וממשיך הלאה כי הסוס הזה הוא משרתם של הקושצ'יב. ברגע שתשבו עליו, זה ייקח אתכם לכושחי בן האלמוות בכיף, ולא תצאו משם. ובכן, כולם לכו, ותזכרו, אתם צריכים לחזור הביתה לפני עלות השחר, אם לא תציית אפילו פעם אחת, לא תראו לא את הבית ולא את סבא וסבתא.
אליונקה רצה החוצה לרחוב ומיהרה לאורך השביל כמיטב יכולתה. באבא יאגה חזר, החטיא, - בלי אליונקה.
- איפה הילדה?! – היא צרחה, ותפסה את החתול בצווארו, החלה לנער אותו, "אוי, נשמה קטנה ומושחתת, פתחת את הדלת לסיר שמנת חמוצה?!" אבל זה בסדר, היא לא תגיע רחוק!
היא קראה לינשוף ואמרה לו להדביק את הילדה, לתפוס אותה ולהחזיר אותה. ינשוף הנשר עף אחרי אליונקה, השיג את הרים, נפנף בכנפיו מעל ראשה, ועמד לתפוס אותה. אליונקה נבהלה, היא באמת רצתה לא לציית לחתול ולראות כמה רחוק הינשוף, אבל לאליונקה לא היה זמן להסתובב, והיא לא הביטה לאחור. אז הינשוף עף אחריה עד שנגמר היער, וחזר בחזרה בלי כלום. באבא יאגה כעסה ורקעה ברגליה.
"אבל זה בסדר," הוא אומר, "יש שם נהר, אחותי קיקימורה תתפוס אותו במהירות ותגרור אותו לתחתית!"
הילדה רצה אל הנהר, נכנסה לסירה ושחתה משם. מיד הגיחה המפלצת הירוקה קיקימורה והחלה למלא את הסירה במים כדי שתשקע. אלנה נבהלה וכיסתה את פניה בידיה, והמים בסירה הלכו והלכו, ואז היא נזכרה בשקית החול, לקחה חופן וזרקה אותו לתוך עיניה של קיקימור. המפלצת צרחה והחלה לנקות את עיניה ולבחור את החול.בינתיים, אליונקה אספה במהירות את כל המים מהסירה ושחתה במהירות אל החוף. יאגה רקעה שוב ברגליה:
- ואז יצאת מזה?! ובכן, בסדר, בסדר! הדרך ארוכה, אתה מתעייף מהליכה, ואז הסוס של קושצ'ייב יבוא אליך!
אליונקה עלתה לחוף והמשיכה הלאה. היא הלכה זמן רב, או זמן קצר, אבל היא הייתה עייפה מאוד, מותשת, רגליה החלו להתפנות. לפתע רץ אליה סוס מפרץ ואומר לה בקול אנושי:
סעי עלי, ילדה, אני אקח אותך הביתה.
היא מאוד רצתה לטפס על הסוס ולרכב הביתה, אבל היא נזכרה בהזמנה וענתה:
- כן כמובן! אני אשב עליך, ואתה תיקח אותי לקושטי! לא, תודה, אני אגיע לשם איכשהו בעצמי.
- תסתכל על הרגליים שלך, הכל נמחק, ועדיין נשאר, הו, כל כך מעט זמן לפני עלות השחר, לא יהיה לך זמן, אבל אני אביא אותך לשם במהירות.
לאליונקה לא נותר כוח, היא כבר עמדה לעלות על הסוס, אבל היא פחדה מאוד ליפול לידיה של קושצ'י ולא לראות את בית הולדתה. לאחר מכן היא הורידה את הסנדלים הלא נוחים שלה, ונופפה בידה וצעקה:
- אין לי זמן לדבר איתך כאן, הגיע הזמן שלי לברוח הביתה! אל תדאג, אני אגיע בזמן! אני בהחלט אצליח לפני עלות השחר!
אליונקה רצה, ממהרת, והשמים מתבהרים יותר ויותר, השמש עומדת לצאת מאחורי ההר. היא רצה אפילו יותר מהר. הקרניים הראשונות הופיעו, מסנוורות את עיניה של אליונקה.
"לא היה לי זמן, לא היה לי זמן," היא מלמלה, ולפתע שמעה את קולה של סבתה.
-לאן התגעגעת, נכדה? ובכן, תתעוררי מהר ותסתכלי על היום מחוץ לחלון.
ואז אליונקה התעוררה.
"סבתא," קראה הילדה בשמחה ומיהרה לחבק את סבתה, "כל כך טוב שאת כאן!"
- אליונקה, כן, מה קורה איתך?
– סבתא, אני מבין הכל! עכשיו אני תמיד, תמיד אציית!
מאז, אליונושקה הפכה לילדה הצייתנית ביותר.

פעם הייתה ילדה קטנה בשם פולינקה. היא הייתה ילדה צייתנית וחכמה, ואפילו לעתים קרובות מאוד אמיצה, אבל בלילה היא לא רצתה לישון בחדרה. בערב היא נרדמה בצייתנות לבדה, ובלילה... רקע, רקע, רקע, רקע, רקע... היא חזרה למיטתם של אמא ואבא.
ערב אחד אמרה אמי: "זהו, פולינקה, מהיום את תישן רק בעריסה שלך. את כבר ילדה גדולה, וכמובן שאת יכולה לישון לבד". היא נישקה את פולינקה ויצאה מהחדר.
פולינקה נעלבה. "זה לא הוגן!" היא חשבה. "חשוך ומפחיד כאן. אני אחזור לאמא ואבא." היא שכבה שם עוד קצת ו...רקעה, רקעה, רקיעה, רקיעה, רקיעה... הלכה לכיוון הדלת. כשהיא אחזה בידית הדלת, משכה אותו פאולינקה לעבר עצמה, ו(אוי, נס!) היא ראתה גינה פורחת מאחורי הדלת. "וואו..." היא חשבה בהערצה. "אז אתה לא צריך לישון בכלל."
היא הלכה לאורך הדשא הרך שעליו פרחים בהירים, בדומה לעטיפות ממתקים. פולינקה עמדה לבחור אחד מהם, אבל שינתה את דעתה. "כבר צחצחתי שיניים היום." והיא המשיכה הלאה. העצים הכי יוצאי דופן צמחו בגן. לחלקם היו יוגורטים קטנים שצמחו עליהם, לאחרים היו עוגיות, ולאחרים היו בובות בשמלות תחרה. פולינה פתחה את פיה בהנאה והחליטה שבדרך חזרה היא עדיין תרים כמה בובות. אז היא המשיכה עד שנתקלה בביתן קטן, שכולו שזור בקיסוס ירוק. ילדה יפה ישבה בביתן וקראה ספר. כששמעה את צעדיה של פולינה, הרימה את מבטה. לילדה היה נהדר שיער חוםעד המותניים ולבן כשלג עור חלק. כשראתה את הילדה, היא חייכה בברכה ונופפה בידה. "שלום, פולינקה! אני מאוד שמח לראות אותך." היא קמה, יישרה את הסגול שלה שמלת סאטן, רקום בכוכבי כסף, וניגש אל הילדה. בהתחלה פולינקה הייתה מבולבלת והסתכלה בדממה על הזר בכל עיניה. עד מהרה נזכרה שהיא חייבת להיות תמיד מנומסת והינהנה לאט בתגובה:
- שלום! ומי אתה? – עלה פתאום על דעתו של פאולינקה, שהזר דומה מאוד למורה מריה אלכסנדרובנה גן ילדים, רק עוד יותר יפה.
שמי פיית הלילה. – הילדה התיישבה ליד פולינקה ממש על הדשא. הילדה גם ישבה בנוחות לידה, מושכת את כותונת הלילה עד בהונותיה.
- אני דואג שיהיה חשוך ושקט בלילה, ומאיר גם את הכוכבים והירח בשמים כדי שיהיה יפה ונעים. אני אחותה של פיית היום, היא גרה בגן בצד השני של נהר השקיעה והזריחה. אנחנו מאוד ידידותיים ומעולם לא רבנו. פאולינקה הופתעה:
- ואתה מתגלה כל כך... כל כך חביב ויפה! תמיד חשבתי שהחושך רע ופחדתי מזה... מה אם מסתתרות שם כל מיני מפלצות, אבל אני אפילו לא רואה אותן!
פיית הלילה צחקה בצחוק ססגוני, כל כך מדבק עד שפאולינקה לא יכלה שלא לחייך בתגובה:
- אני יודע מותק! לכן סידרתי שתבוא לבקר אותי. היה לי עצוב שחשבת עלי רע... מאחל לכולם רק טוב. תאר לעצמך אם לא הייתי קיים! בערב ובלילה יהיה בהיר כיום, רועש ואף אחד לא יוכל לנוח בשלווה ולצבור כוחות ליום המחרת. אני מגן על שנתם של ילדים ומבוגרים, ותאמין לי, לעולם לא אתן לשום מפלצת להפחיד אנשים! דיברתי בשקט כל הלילה סיפורים מעניינים, ואז אנשים רואים חלומות, ומשוררים וסופרים לפעמים אפילו רושמים אותם. פיית הלילה בחרה פרח אחד ופרשה את עלי הכותרת. באמת היה ממתק שוקולד באמצע הפרח.
-יש לך ממתקים?
פולינקה סירבה באומץ לב:
"כבר צחצחתי שיניים ואמא שלי אומרת שאני לא יכולה לאכול כלום עד הבוקר".
- כמה אתה כבר גדול! – הנערה הנידה בראשה בהתפעלות. "זה מפתיע שאתה עדיין לא יודע איך לישון לבד בעריסה שלך." ואז פולינקה כעסה נורא:
- האם זה משהו שאני לא יכול לעשות? אני עדיין יכול! כן, אני יכולה לישון כל הלילה לבד ולא אבכה אפילו פעם אחת! - מרוב כעס היא אפילו קפצה במקום ורקעה ברגלה. - אני אלך עכשיו ואישן בחדר שלי!
פיית הלילה חייכה:
- אל תכעס בבקשה. לא התכוונתי להעליב אותך בכלל. אני יודע שאתה אמיץ ויכול לעשות הכל. בוא נלך, אני אלווה אותך לדלת.
היא לקחה את ידה של פולינקה והם עברו על הדשא. בדרך, הפיה קטפה הכי הרבה בובה יפהומסר אותו לפולינקה.
- הנה, כמזכרת עבורך.
הילדה לקחה את הבובה ואמרה "תודה!" ובכל זאת, היא הייתה ילדה מאוד מנומסת! בפרידה, פיית הלילה נישקה את פולינקה על הלחי וחיבקה אותה.
- אל תשכח שאני אוהב אותך מאוד. אם פתאום בא לך לשוחח, תסתכל בערב בשמי הכוכבים ובוודאי אחד הכוכבים שלי יקרוץ לך. זו תהיה הברכה שלי אליך.
- ביי, פיית לילה! – הילדה פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר. שוב מתחת לרגליים שטיח רך. היא נשכבה בשמחה במיטתה, התכסתה בשמיכה חמה ופיהקה. " לילה טוב! – לחשה פולינקה, עוצמת את עיניה העייפות וחייכה בשנתה.

האגדה הנפלאה הזו נכתבה על ידי המנוי הקבוע שלנו ומשתתף בקורס שלנו. אולסיה גזינסקאיה.

אגדה על ילדה לוסי שלא אהבה לעזור לאמה בבית.

בעיר אחת רחוקה, בבית אחד קטן גרה משפחה: אבא, אם ושתי בנות, אחת מבוגרת והשנייה צעירה יותר. והסיפור יהיה על ילדה מבוגרת יותר. הילדה הזו הייתה כבת 10 ושמה היה לוסי. הילדה חביבה, יפה, אבל כלום, היא לא רצתה לעשות עבודות בית.

ולפעמים ללוסי היה רצון ללמוד לבשל מנות טעימות, אבל היא התעצלה מדי. המנה היחידה שלוסי ידעה לבשל הייתה חמאת לחם.לפעמים ללוסי היה רצון לעזור לאמה במטבח, אבל זה היה נדיר מאוד ורק בחגים.

יום אחד אמא שלי הציעה ליוסה ללכת טיול נפלאלארץ המנות הטעימות. לוסי הסכימה, והיא ואמה יצאו לטיול. הם מצאו את עצמם בבית קפה יפה מאוד, שם הריח מאוד טעים. צלחות שונות. לבית הקפה הזה היו אולמות רבים, בכל אולם היו שולחנות מחולקים למגזרים ועליהם הונחו מגוון מנות.

לוסי הסתובבה בכל השולחנות והאולמות ובחרה כמה מנות שכל כך אהבה. אחר כך הלכה לוסי להביא מגש כדי לשים את הכלים האלה על המגש, אבל נאמר לה שזה לא בית קפה פשוט, אלא זה בית קפה שבו מבקרים מכינים את הכלים שלהם.

לוסי הופתעה מאוד, אבל הסכימה בחוסר רצון לנסות. המנה הראשונה שרצתה לאכול הייתה בורשט לוסי מאוד אוהבת בורשט, אבל היא לא יודעת איך לבשל אותו בכלל.

לוסי נעזרה בשף רובוט שאמר לה איך וממה לבשל אותו. לוסי עשתה הכל כפי שאמר השף הרובוט. בזמן הכנת הבורשט היא למדה להכין פנקייק בעזרת שף רובוט ולבשל קומפוט. לוסי הייתה מאוד מצב רוח מעולהכי היא בישלה ארוחת ערב בעצמה.

היא כל כך אהבה את זה שהיא החליטה לבשל שוב ארוחת ערב מחר. ואחרי 1.5 שעות, לוסי, עייפה ומרוצה, התיישבה לנסות את מה שהכינה בעצמה, במו ידיה, והתקשרה לאמה.

לאחר ארוחת צהריים עם המנות שלוסי הכינה, אמי אמרה בהערצה שהכל נפלא וטעים מאוד! לוסי הייתה גאה בעצמה ומרוצה, היא גם מאוד אהבה את מה שהכינה.

אגדה זו תהפוך לשיעור מלמד לילדים. אם ילד לא אוהב לחפוף את שיערו ולהסתרק, קראו לו סיפור על ילדה קטנה שלא רצתה לשמור על כללי ההיגיינה. שיער, כמו כל דבר אחר בעולם, דורש טיפול. אבל ילדים בוכים כאשר חופפים את שיערם ומסתרקים. סיפור אזהרהיעזור להם להתמודד עם בעיה זו.

פעם היו שערות חומות. בהתחלה הם היו מאוד קטנטנים, רזים ונמוכים. אבל הזמן חלף, השערות התבגרו וצמחו. הם הפכו ארוכים, משיי ונהנים מהחיים. אבל יום אחד הפילגש שלהם הפסיקה לחלוטין לציית לאמה.

- אני לא אשטוף את השיער שלי יותר! וגם אני לא אסרק!" הילדה בת החמש רקעה ברגלה.

אמא נאנחה בכבדות וענתה.

- כרצונך, אבל שיער לא יכול לשרוד בלי שטיפה וסירוק.

אבל הילדה הנידה בראשה בעקשנות ולא רצתה לשמוע דבר. מאותו רגע, זה היה גן עדן עבור הילדה וסיוט עבור השיער. אף אחד אחר לא העביר עליהם מסרק, התיר בעדינות את הגדילים הסבוכים, או שטף אותם בשמפו ארומטי. השערות הפכו עצובות לחלוטין, לאחר שאיבדו את השרידים האחרונים של תשומת הלב.

והילדה, אתה יודע, שמחה שהיא לא צריכה לחפוף את שיערה או להסתרק. אז היא הסתובבה, מדובללת ולא מטופחת. השערות הפכו יבשות ושבירות, הברק בהן נעלם לחלוטין. ברגע שנגעת בחוטים, מיד נזכרת בקש, לא משי עדין. לאחר טיפול כזה, הם איבדו לחלוטין עניין בחיים: סוררים וחסרי חיים הם תקועים צדדים שונים. אבל הילדה עדיין שמחה שהיא לא צריכה לחפוף את שיערה או להסתרק.

אמא פשוט נאנחה בכבדות, מביטה בבתה, ונראה היה שהיא מחכה למשהו.

ואז יום אחד כשהילדה יצאה לרחוב כולם התחילו לצחוק עליה ולהצביע על שערה המלוכלך.

"תראה כמה היא מלוכלכת!" הם צעקו מכל עבר.

הילדה הקטנה התיישבה על הספסל ופרצה בבכי. ואז ניגשה אליה בחורה אחרת. היא נראתה כמו נסיכה אמיתית. שערה היה נקי, בריא ומבריק, התלתלים התכרבלו לטבעות הדוקות ותחמו את פניה העגולות.

- אל תבכה. אתה רוצה שאעזור לך? - הזר התיישב לידך. - אני אגיד לך מה לעשות?

לא, היא כנראה לא הייתה נסיכה, אלא פיה אמיתית!

הילדה מיד הנהנה בראשה במרץ, עד שהוא כמעט נפל מכתפיה.

- אל תבכה. עדיף ללכת הביתה, לבקש מאמא לחפוף ולהסתרק. אתה תראה בעצמך מה יקרה לו אחרי זה. ואם תעשי את זה כל הזמן, תהפוך לנסיכה קטנה ויפהפייה אמיתית בדיוק כמוני," הפיה הניפה את ידה, מניפה את שערה המאושר. "את רוצה להיות יפהפייה, נכון?"

"אני רוצה!" הבחורה הנהנה, מנגבת את דמעותיה. "האם אוכל להפוך לה?"

"כמובן," חייכה הפיה, "אתה רק צריך להקשיב לאמא שלך, היא לא תיתן עצות רעות." וכשתגדל ויהיו לך ילדים משלך, אני בהחלט אבוא אליהם כדי להסביר איך אתה יכול להיות חתיך או יפה. עכשיו רוץ הביתה, אמא כנראה מחכה לך.

הילדה קפצה ורצה. ואז היא עצרה לפתע ופנתה אל הפיה. היא המשיכה לשבת על הספסל ולחייך. ואז הילדה חזרה אליה. הזרועות עטפו מיד את הצוואר הדק, והשפה מיהרה לחשה לתוך האוזן הוורודה:

- תודה לך, פיה יקרה! אני לעולם לא אשכח אותך!

והפעם, בלי להביט לאחור, הבחורה רצה הביתה.

"אמא!" צעקה הילדה מהפתח, "אמא תשטפי את השיער שלי מהר, אחרת זה משעמם לגמרי, ולא ייקח הרבה זמן לחלות".

אמא הייתה מאושרת והפעילה אותו מים חמיםוהחלה לחפוף את שיער בתה. ולא ראוי להזכיר כמה היו השערות שמחות. אז הם נאחזו בידה החיבה של אמם. כשהן סורקו במסרק, השערות זוהרו לחלוטין בהנאה, מלטפות ואולי מגררות. ממש לנגד עינינו, הילדה הפכה ממלוכלכת ליפהפייה הקטנה. שיערה הפך למשיי, מבריק וניתן לניהול.

הילדה סיפרה לאמה על פיה. היא הקשיבה וחייכה, נזכרת בילדותה שלה.

כנראה לכולם ילדים שובביםפיות קטנות באות לבקר, וילדים צייתנים הופכים לפיות בעצמם...

פעם גרה ילדה, שמה היה נסטנקה. נסטנקה הייתה מאוד ילדה יפה, אבל שובב לגמרי. למרבה הצער, היא אהבה רק את עצמה, לא רצתה לעזור לאף אחד, ונראה לה שכולם חיים רק לשמה.
אמה תשאל: "נסטנקה, תסדרי את הצעצועים שלך", ונסטנקה עונה: "אתה צריך את זה, אתה מנקה את זה!" אמא תניח צלחת דייסה לפני נסטנקה לארוחת הבוקר, תשחט את הלחם, תשפוך קקאו, ונסטנקה תשליך את הצלחת על הרצפה ותצעק: "אני לא אוכל את הדייסה המגעילה הזאת, אתה צריך לאכול אותה בעצמך, אבל אני רוצה ממתקים, עוגות ותפוזים! ובחנות לא היה לה מושג מתי היא אוהבת איזה צעצוע, היא הייתה רוקעת ברגליים וצווחת כדי שכל החנות תשמע: "אני רוצה את זה, תקנה את זה!" קנה מיד, אמרתי!" וזה לא משנה לה שלאמא אין כסף ושאמא מתביישת על בת כל כך לא מנומסת, אבל נסטנקה, אתה יודע, צועקת: "אתה לא אוהב אותי! אתה חייב לקנות לי כל מה שאני מבקש! אתה לא צריך אותי, נכון?!" אמא ניסתה לדבר עם נסטנקה, לשכנע אותה שהיא לא צריכה להתנהג ככה, שזה מכוער, ניסתה לשכנע אותה להיות ילדה צייתנית, אבל לנסטנקה לא היה אכפת.
פעם נסטנקה רבתה מאוד עם אמה בחנות, בגלל שאמה לא קנתה לה צעצוע נוסף, נסטנקה כעסה וצעקה מילים נזעמות לאמה: "אתה אמא רעה! אני לא רוצה אמא ​​כמוך! אני לא אוהב אותך יותר! אני לא צריך אותך! לעזוב!". אמא לא ענתה כלום, היא רק בכתה בשקט והלכה לאן שעיניה הסתכלו, ובלי לשים לב שככל שהיא התרחקה, נסטנקה התרחקה ממנה, היא שכחה שיש לה בת. וכאשר עזבה אמי את העיר, התברר שהיא שכחה גם את ביתה וגם את נסטנקה, ושכחה הכל על עצמה.
אחרי המריבה, נסטנקה הסתובבה והלכה הביתה, אפילו לא הביטה לאחור, היא חשבה, אמא באה, כמו תמיד, סלחתי הכל לבתי האהובה. באתי לבית, הסתכלתי, אבל אמא שלי לא הייתה שם. נסטנקה שמחה שהיא נשארה לבד בבית: היא מעולם לא נשארה לבד לפני כן. היא השליכה את הנעליים והחולצה שלה באקראי, זרקה אותם ישר על הרצפה במסדרון, ונכנסה לחדר. קודם כל הוצאתי קערת ממתקים, הדלקתי את הטלוויזיה ונשכבתי על הספה לצפות בסרטים מצוירים. הקריקטורות מעניינות, הסוכריות טעימות, נסטנקה לא שמה לב שהערב הגיע. חושך מחוץ לחלון, חושך בחדר, רק מעט אור מהטלוויזיה נופל על הספה של נסטנקה, ומהפינות יש צל, חושך מתגנב פנימה. נסטנקה חשה מפוחדת, אי נוחות, בודדה. נסטנקה חושבת שאמה נעלמה כבר הרבה זמן, מתי היא תבוא. וכבר כואבת לי הבטן מהממתקים, ואני רוצה לאכול, אבל אמא שלי עדיין לא באה. השעון כבר צלצל עשר פעמים, השעה כבר אחת בלילה, נסטנקה מעולם לא הייתה ערה כל כך מאוחר, ואמה עדיין לא באה. ומסביב נשמעים קולות רשרוש, קולות דפיקה וקולות פצפוצים. ונראה לנסטנקה שמישהו הולך במסדרון, זוחל לחדר, אחרת נראה פתאום ידית של דלתדופק, והיא עדיין לבד. ונסטנקה כבר עייפה, והיא רוצה לישון, אבל היא לא יכולה לישון - היא מפחדת, ונסטנקה חושבת: "טוב, איפה אמא, מתי היא תבוא?"
נסטנקה הצטופפה בפינת הספה, כיסתה את ראשה בשמיכה, כיסתה את אוזניה בידיה וישבה שם כל הלילה עד הבוקר, רועדת מפחד, ואמה לא באה.
אין מה לעשות, נסטנקה החליטה ללכת לחפש את אמה. היא יצאה מהבית, אבל לא ידעה לאן ללכת. הלכתי והסתובבתי ברחובות, היה לי קר, לא חשבתי להתלבש יותר חם בעצמי, אבל לא היה מי שיספר לי, ולא הייתה אמא. נסטנקה רוצה לאכול, בבוקר היא אכלה רק פרוסת לחם, אבל היום מתהפך שוב לערב, עוד מעט מתחיל להחשיך, והיא מפחדת ללכת הביתה.
נסטנקה נכנסה לפארק, התיישבה על ספסל, ישבה שם, בוכה, מרחמת על עצמה. אישה זקנה ניגשה אליה ושאלה: "למה את בוכה ילדה קטנה? מי העליב אותך?", ונסטנקה עונה: "אמא שלי פגעה בי, עזבה אותי, השאירה אותי לבד, נטשה אותי, אבל אני רוצה לאכול ואני מפחדת לשבת לבד בבית בחושך, ואני לא יכולה. למצוא אותה בכל מקום. מה עלי לעשות?" והזקנה ההיא לא הייתה פשוטה, אלא קסומה, והיא ידעה הכל על כולם. הזקנה ליטפה את ראשה של נסטנקה ואמרה: "את נסטנקה פגעת מאוד באמך, גירשת אותה ממך. מתוך טינה כזו, הלב מתכסה בקרום קפוא ואדם עוזב לאן שעיניו מביטות, ושוכח הכל על חייו הקודמים. ככל שהוא מתרחק, הוא שוכח יותר. ואם יעברו שלושה ימים ושלושה לילות אחרי המריבה שלך, ולא תמצא את אמך ואל תבקש ממנה סליחה, אז היא תשכח הכל לנצח ולעולם לא תזכור כלום מ חיים קודמים" "איפה אני יכול לחפש אותה", שואלת נסטנקה, "כבר התרוצצתי ברחובות כל היום, מחפשת אותה, אבל אני לא מוצאת אותה?" "אני אתן לך מצפן קסם", אומרת הזקנה, "במקום חץ יש לב". לך למקום שבו אתה ואמא שלך רבתם, הסתכלו היטב במצפן, לאן מצביע הקצה החד של הלב, לשם אתם צריכים ללכת. תראה, תמהרי, לא נשאר לך הרבה זמן, והדרך ארוכה!" הזקנה אמרה זאת ונעלמה, כאילו מעולם לא הייתה קיימת כלל. נסטנקה חשבה שדמיינה הכל, אבל לא, יש מצפן, הנה הוא, לופת באגרופה, ובמקום חץ, יש עליו לב זהב.
נסטנקה קפצה מהספסל, רצה לחנות, אל המקום שבו פגעה באמה, עמדה שם, הביטה במצפן ופתאום ראתה את לבה מתעורר לחיים, פרפרה, זינקה במעגל וקמה, מתוח, מצביע לכיוון אחד עם קצהו החד, רועד, כאילו ממהר. נסטנקה רצה בכל הכוח. היא רצה, היא רצה, עכשיו נגמרה העיר, היער התחיל, הענפים הצליפו בפניה, שורשי העצים מנעו ממנה לרוץ, הם נצמדו לרגליים שלה, היה כאב דוקר בצידה , כמעט לא נשאר לה כוח, אבל נסטנקה רצה. בינתיים הערב כבר הגיע, חושך ביער, הלב על המצפן כבר לא נראה, לא היה מה לעשות, היינו צריכים להתמקם ללילה. נסטנקה התחבאה בחור בין שורשיו של עץ אורן גדול והתכרבלה לכדור. קר לשכב על האדמה החשופה, הקליפה הגסה מגרדת לך את הלחי, המחטים דוקרות את הטי-שירט הדקה שלך, ויש קולות רשרוש מסביב, זה מפחיד עבור נסטנקה. עכשיו נראה לה שזאבים מייללים, עכשיו נראה שהענפים מתבקעים - דוב עושה דרכו אחריה, נסטנקה התכווצה לכדור ובוכה. לפתע היא רואה סנאי דוהר אליה ושואלת: "למה את בוכה, ילדה, ולמה את ישנה ביער בלילה, לבד?" נסטנקה עונה: "פגעתי באמא שלי, עכשיו אני מחפש אותה כדי לבקש סליחה, אבל כאן חשוך, מפחיד ואני ממש רוצה לאכול". "אל תפחד, אף אחד לא יפגע בך ביער שלנו", אומר הסנאי, "אין לנו זאבים או דובים, ואני אטפל בך עם אגוזים עכשיו." הסנאי קרא לגורים שלה, הם הביאו לנסטנקה קצת אגוזים, נסטנקה אכלה ונרדמה. התעוררתי עם קרני השמש הראשונות, רצתי הלאה, הלב על המצפן האיץ בי, מיהר אותי, היום האחרון נשאר.
נסטנקה רצה הרבה זמן, כל רגליה נפלו, היא הסתכלה - היה מרווח בין העצים, מדשאה ירוקה, אגם כחול, וליד האגם היה בית יפהפה, תריסים מצוירים, שבשבת תרנגול. על הגג, וליד הבית אמה של נסטנקינה שיחקה עם ילדים של אנשים אחרים - עליז, שמחה. נסטנקה מסתכלת, לא מאמינה למראה עיניה - ילדים של אחרים קוראים לה אמא ​​של נסטנקה, אבל היא מגיבה כאילו ככה זה צריך להיות.
נסטנקה פרצה בבכי, התייפחה בקול, רצה אל אמה, כרכה את זרועותיה סביבה, נלחצה עליה בכל הכוח, ואמה של נסטנקה ליטפה את ראשה של נסטנקה ושאלה: "מה קרה, ילדה, פגעת בעצמך, או הלכת לאיבוד?" נסטנקה צועקת: "אמא, זה אני, הבת שלך!", ואמא שכחה הכל. נסטנקה החלה לבכות יותר מתמיד, נצמדה לאמה וצעקה: "סלחי לי, אמא, אני לעולם לא אתנהג ככה שוב, אני אהיה הכי צייתנית, רק תסלחי לי, אני אוהבת אותך יותר מכל אחד, אני לא. לא צריך שום אמא אחרת!" וקרה נס - קרום הקרח על לבה של אמי נמס, היא זיהתה את נסטנקה, חיבקה אותה ונישקה אותה. הכרתי את נסטנקה לילדים, והתברר שהם פיות קטנות. מסתבר שלפיות אין הורים, הן נולדות בפרחים, אוכלות אבקה וצוף ושותות טל, אז כשאמא של נסטנקה הגיעה אליהן, הן שמחו מאוד שעכשיו תהיה להן גם אמא משלהן. נסטנקה ואמה שהו עם הפיות במשך שבוע והבטיחו לבוא לבקר, ושבוע לאחר מכן, הפיות הביאו את נסטנקה ואת אמה הביתה. נסטנקה מעולם לא הסתכסכה או התווכחה עם אמה שוב, אבל עזרה בכל דבר והפכה לעקרת בית קטנה של ממש.